בספרי חסידים מסופר:
"הרבי ר' בונם זצ"ל אמר כי כשהיו לישראל מלחמות בפועל היה הפירוש הפשוט "כי תצא למלחמה" על מלחמה גשמית, והרמז על מלחמות היצר הרע. עתה שאין לנו מלחמות הרי שהפירוש הפשוט הוא על מלחמות היצר (וסיים:) לפירוש הפשוט אדם מקורב יותר" [1].
בדברים אלה המיוחסים לר' שמחה בונים מפשיסחא, ראיה עמוקה של שינוי באופן ההתיחסות לתנ"ך, שארע עם היציאה לגלות. בגלות, נראתה המלחמה כעניין לא יהודי, שהרי היהודים בגלות לא עסקו במלחמות. קשה היה להאמין שנעים זמירות ישראל, דוד המלך, עסק במלחמה ממש. אם ניתן היה בזמן הגלות לחפש משמעות בתנ"ך, משמעות שאליה האדם קרוב יותר, נעשה הדבר על דרך הרמז. כך הפכה המלחמה – למלחמת היצר הרע. בגלות נדחק לימוד המקרא, לפחות על פי פשוטו, ובארצות מסוימות לימוד המקרא בכלל, לקרן זווית. על תופעה זו עמד הרב קוק זצ"ל: "בגלות ... נתעלתה תורה שבכתב למרומי קדשה"[2]. התורה נתעלתה למרומי קודש – והעם התנתק ממנה.
נוצר מצב אבסורדי: הספר שהנחלנו לעולם, הספר בה"א הידיעה, נלמד מעט. אמנם היו קהילות שהמשיכו ללמד ילדים את התנ"ך כולו, אומנם היו מגדולי ישראל שעסקו בו ופירשוהו אך ההמון הרחב עסק בלימוד תורה שבעל פה, משנה וגמרא, ומיעט בלימוד התנ"ך.
השיבה לארץ ישראל שינתה מצב זה. כשם שחזר עם ישראל לנחלת אבותיו – לארץ ישראל, כך החלה חזרה לנחלת אבות אחרת – ללימוד התנ"ך. יהודים רבים, אף כאלה שהתנתקו מחיי תורה ומלימוד תורה, עסקו בתנ"ך. השבים לארץ, חשו שהתישבות בארץ ולימוד תנ"ך הולכים יחדיו. המהלך בשבילי הארץ חש שבארץ המקרא הוא נמצא. הרי הארץ ועריה – בתנ"ך הם מוזכרים. האקלים, הצמחיה, כל שפגשו כאן, הזכיר פרקים מן המקרא. הקשר לארץ והקשר למקרא חיזקו זה את זה. לימוד התנ"ך קשר את הלומד אל עם ישראל ההסטורי שחי ופעל כאן; וההליכה בארץ והחיים בה, חיזקו אף הם את הקשר הנפשי לדורות קדומים שהיו בה.
כשם שההתיישבות בארץ ישראל נעשתה ברובה על ידי חילוניים, כך גם לימוד התנ"ך. לדאבוננו, פיגר הציבור הדתי בשיבה אל התנ"ך. כך נותר הצורך בלימוד זה, לא מספיק ממומש. השיבה לארץ ישראל והקמת המדינה, יצרו צרכים רוחניים חדשים. לימוד התורה (במובנה הרחב) עמד במצב חדש. חזרנו לתפקד בתור עם אחד. חזרנו לחיות חיי ממלכה, שיש לה שלטון וצבא ושאר מוסדות השייכים למדינה. המצבים החדשים תבעו חידוש והעמקה של החשיבה הדתית בתחומים רבים, הלכתיים ואמוניים. כבר הרב קוק זצ"ל חש שאין די בלימוד ההלכתי המקובל בדורו על מנת לפתור את בעיות השעה, ויש צורך להרבות בלימודי אמונה. לאיחוד המחודש של עם ישראל בארץ, נדרשת תשתית תורנית אמונית. לא תהיה זו גוזמא אם נאמר שיסוד החשיבה הלאומית שלנו מצוי בתנ"ך. אחד האתגרים המלווים את ההתיישבות בארץ הוא הענקת משמעות רוחנית לחיי החולין. כיצד הופכים חיים חומריים לחיי קודש? כיצד מנהלים חיים לאומיים שלמים ומבטאים באמצעותם את עקרונותיה של התורה? התנ"ך הוא 'ספר החיים' שלנו. אנו לומדים בו על תולדות המאמץ לקדש את חיי האומה. אליו אנו יכולים להתרומם וללמוד כיצד לעצב את עולמנו.
נחזור למה שפתחנו בו. החזרה לארץ והקמת המדינה החזירו לתנ"ך את ה'פשט'. קל לנו לראות במלחמות שבמקרא מלחמות ממש. גדולתם של גדולי ישראל שבמקרא אינה נפגמת בגלל היותם אנשי מלחמה. נהפוך הוא: אנו יודעים להעריך את השילוב בין עוצמתם הרוחנית לבין העולם הממשי בו חיו. אנו יכולים להבין ולהזדהות עם הדילמות בפניהן עמדו. נעים זמירות ישראל שב והתאחד עם דוד המלך הנלחם מלחמות ה'.
בדברים אלה יש גם כיוון לפתרון בעיה שמעסיקה את הציבור הדתי לאומי: הנחלת תורה שבעל פה. העיסוק המרובה בתורה שבעל פה, צריך למצוא השלמה ותוספת שאר רוח בלימוד המקרא. איננו רוצים חלילה לוותר על הרכוש הרוחני העצום שרכש עם ישראל בשנות גלותו. אך כדי להפוך את לימוד התורה שבעל פה לבעל משמעות לכל לומד, יש ללמדה מתוך הקשר רחב יותר, מתוך עיסוק בשאלות אמוניות, מוסריות, ומקראיות. עלינו לאחד את דוד המתואר על ידי חכמינו כאיש הלכה העוסק בשפיר ושליה[3], עם דוד המלך הגיבור ונעים זמירות ישראל.
אנו יכולים לכתוב את השורה האחרונה החסירה בדבריו של ר' שמחה בונים: עתה שיש לנו מלחמות, יודעים אנו ששתי פנים למלחמה. הפשט חזר להיות מלחמה ממש, אך קרוב לנו גם הפירוש האחר: מלחמת היצר.
@ - מדוע אנו נרתעים מלימוד פשוטו של מקרא?
- כיצד ניתן להוסיף את הנדבך החדש בלימוד התנ"ך מבלי לוותר על קודמו?
- כיצד נתרגם את שאיפת לימוד התנ"ך אל תוך חיינו הקהילתיים? (שייכותו של לימוד התנ"ך לטיול המשפחתי כמו גם לשולחן השבת שלנו)
תורת ארץ ישראל
"אחד האתגרים המלווים את ההתיישבות בארץ הוא הענקת משמעות רוחנית לחיי החולין. כיצד הופכים חיים חומריים לחיי קודש? כיצד מנהלים חיים לאומיים שלמים ומבטאים באמצעותם את עקרונותיה של התורה?..."
