כבולעו כך פולטו – כלל זה הנו כלל יסודי בדיני הגעלת כלים. באותה דרך בה בולע הכלי את האיסור התובע את הכשרתו, כך הוא פולט. על כן כלי שבלע איסור כאשר מבשלים בו על האש יוכשר בהגעלתו בכלי ראשון ואילו את הצלחות ניתן להכשיר בעירוי מכלי שני.
כבולעו כך פולטו אינו מצטמצם לגדרי הגעלת כלים בלבד, כי אם הוא מהווה גם כלל יסודי בלימוד תורה – הטמעת התורה בנשמה ובדמות האדם קשורה קשר בל יינתק להיקף המאמץ ועומקו שהיו חלק ממהלך לימוד התורה. סיבת הדברים כפולה – המאמץ וההשקעה מטמיעים באדם את היחס הנפשי הבסיסי לתלמוד תורה. אין תלמוד תורה מתרכז בתוכן לבדו, ויש משקל גדול מאוד ליחס הנפשי המתלווה אליו. מכאן החשיבות המרובה של "ברכה בתורה תחילה", ומכאן מרכזיותו של המאמץ העצמי המושקע בו. הנכונות לחדור ולטפס למקומות הקשים בדרך התובעת מאמץ יוצרת שפעה נפשית עמוקה. מעבר לכך, המאמץ עצמו הוא כלי המשפיע השפעה ניכרת על הזיכרון, ועל ההטמעה הפנימית שדברי התורה חורטים בו.
זכות גדולה היא ליטול חלק בשיעור, ועוד יותר בשיעור קבוע. בשעה שאדם נוטל חלק בשיעור הוא מקדש את זמנו, ומייחד חלק ממנו לשמיעת דבר ד'. חז"ל למדונו כי אחת השאלות שאדם נשאל עליהם בשמיים היא שאלת "קבעת עיתים לתורה". זו חובה יסודית ואף זכות גדולה להיות בקביעות בשיעור תורה.
ברם, השיעור חסר יסוד עיקרי: המאמץ. היושב בשיעור זוכה, בדרך כלל, לדברים מוכנים. מעביר השיעור מנווט אותו, קובע את טיב ההתייחסות לשאלות ולבעיות האמורים בסוגיה, ואת הקצאת הזמן והמאמץ לעיסוק בכל אחת מהנקודות. עפעפיו של שומע השיעור יכולים להיעצם מעט. מחשבתו יכולה לשוטט. היסוד העיקרי בשיעור הוא הפאסיביות. פאסיביות זו נובעת בעיקר מן העובדה שהאחריות אינה מוטלת על כתפי שומע השיעור. האחריות היא על המלמד, ואילו השומע מאשר או דוחה את דבריו, אולם לא אחראי למהלך כולו ולא לעצם קיומו של הלימוד.
ואילו הלומד בחברותא לומד תורה "באף". הוא מסתער על הספר והאחריות מוטלת עליו. האחריות היא כפולה – ראשית לעצם העובדה שהלימוד יתנהל. הוא צריך להיאבק עם עצמו שלא להתבטל ולא לסטות, לא ליפול לענייני שוליים ולא להניח לו לעבור על הדברים ללא המאמץ הראוי. האחריות אינה רק על עצם הלימוד כי אם גם על תוכנו. המאמץ הוא להבין את שנאמר, את מקורו, את גדריו, את משמעותו ואת מהותו.
מעבר למשמעות העמוקה של הלימוד העצמי יש בו עוד יסוד גדול והוא דיבוק החברים. "ואת והב בסופה" – תחילתו של לימוד משותף הוא בהבנת הנלמד ובמחלוקת, המביאים בכנפיהם מאבק מחשבות ודיבורים, כשזה אומר בכה וזה אומר בכה. סופו של לימוד זה: הוד דיבוק חברים עמוק, הנוצר מהעמידה באתגר המשותף.
הבו גודל ללימוד העצמי. ללימוד בחברותא או בחבורה. מעבר לריבוי השיעורים המבורך ההולך ומתפתח במחננו אנו צריכים לטפס לקומה השניה של תלמוד התורה. נשיב את חבורות הלומדים בחברותות לבתי הכנסת שלנו. חלק מתיקון ליל שבועות יתקיים לא על ידי לימוד דף מקורות כי אם מתוך הספרים המקוריים התובעים את האחריות המרובה והמשמעות של הלימוד. שניים שניים נשב ונפגש עם השתלשלות דבר ד'. שניים שניים נעסוק בלימוד התורה בדרך שעסקו בה לומדי התורה מיום מסירתה. בדרך זו נעקור ממקומה את הפאסיביות ונהפכה לאקטיביות המבליעה את התורה באבריו של אדם ביתר שאת. בכך נעצים את תלמוד התורה, ונפלס לו דרך השפעה עמוקה, והמאור שבו יסייע בידינו להלכת ולהגדיל את האורה הטמונה בו.
@ - מדוע אנו מעדיפים ללמוד במסגרת שיעור ולא במסגרות הלימוד העצמי? ממה נובעת השאיפה לפאסיביות?
- מה משמעותו של הלימוד בחברותא ללומד העצמאי? מה ההשפעה של הלימוד בחברותא על חיי הקהילה?
- כיצד ניתן להפוך את שיעורי התורה לאקטיביים?
תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי
"כבולעו כך פולטו אינו מצטמצם לגדרי הגעלת כלים בלבד, כי אם הוא מהווה גם כלל יסודי בלימוד תורה – הטמעת התורה בנשמה ובדמות האדם קשורה קשר בל יינתק להיקף המאמץ ועומקו שהיו חלק ממהלך לימוד התורה..."
