הפתרונות המתחמקים הם: להחליף את קריאת התרגום בפירוש רש"י. לחלק את הקריאה למנות קצובות, ולהשלים את המשימה בזמנים שאינם זמנים – בחזרת הש"ץ (לא ראוי!), כל יום קצת אחרי התפילה, בנסיעות, וכדומה. העיקר ל"סמן וי". זה סוג הפתרונות המתאימים לאלו שמפחדים מהשלחן ערוך. השאר, פשוט מחפפים. גם למדנים! אדרבה, ללמדנים יש תרוץ: "ביטול תורה באיכות", הרי בזמן של קריאת פרשת השבוע, אפשר להעמיק באיזו סוגיה, לנתח מדרש, ואפילו אם לעסוק בפרשת שבוע: לעיין ברמב"ן או ב"העמק דבר". ומה ההצדקה לבזבז אותו על קריאה בפשט החומש והתרגום?
הטעות שבגישה הזאת היא באי ההבנה שלימוד תורה איננו רק עיסוק שכלי. תורה איננה מתמטיקה. מתמטיקאי, גם אם הוא מאד מאד שמח בחידושיו וביצירתו, לא רוקד עם ספר מתמטיקה ביום חגה, לא מנשק ספר מתמטיקה שנופל לארץ, ולא גונז אותו כשהוא מתבלה. הקשר עם התורה הוא קשר נפשי ורגשי, וקשר כזה לא נבנה רק באמצעות השכל, הוא מתרחש בכל רבדיה של האישיות, בין הפרטית ובין הציבורית – לאומית. הדבקות בתורה נוצרת על ידי פעולות שונות במישורים שונים, ואחד מן המישורים האלה הוא המישור של "ודברת בם". קריאת דברי התורה בקול ובהטעמה, פועלת על הנפש, כמו כל שירת קודש. שהרי התורה נקראת שירה. כשם שלא נאמר שזה בזבוז זמן לשיר "ידיד נפש" ו"לכה דודי" כל ערב שבת, למרות שאנחנו כבר מכירים היטב את המזמורים הללו, כל שכן וקל וחומר שאי אפשר לזלזל בחשיבות של שירת השירות שניתנה לנו מבורא עולם: התורה עצמה.
ראוי להעביר את קריאת שנים מקרא ואחד תרגום בתודעתנו, מן המגירה המיועדת לתורה, אל המגירה המיועדת ל"עבודה", כמו תפילה. ב'רבונו של עולם' של ספירת העומר מזכירים את עירוב הספירות: 'חסד שבגבורה' ו'גבורה שבחסד', למרות שהן מידות מהופכות. כך גם תורה ותפילה מעורבות: יש תורה שבתפילה ויש תפילה של תורה. "תורה שבתפילה" פירושו לימוד ענייני התפילה ותכני התפילות. אין זה תחליף לתפילה אבל זהו צורך הכרחי כדי שהתפילה שהיא עבודה שבלב תעמיק ותשפיע. ויש גם "תפילה של תורה", בבחינת "זמירות היו לי חוקיך": הלימוד בקול ובנעימה, החזרות והשינון, ובכלל זה אפשר להחשיב את עבודת קריאת שנים מקרא ואחד תרגום.
אם המשפחה כולה מתרגלת לשמוע את אבא, קורא בערב שבת אחרי הסעודה, בהטעמה ובניגון, את הפרשה, זה יהפוך להיות תוך זמן לא רב מנהג שמעטר את הבית בשבת. כל בני הבית יכולים להצטרף. וגם מי שאינם יודעים טעמים, יכולים לקרוא בהטעמה נכונה. וכמובן, במשפחה המודרנית, לא יתכן שזה יהיה ענין לגברים בלבד, גם אמא והבנות שותפות. אפשר לקרוא כמו הגדה של פסח: כל אחד קורא פרשיה. אפשר להפסיק מדי פרשיה לדיון קצר על שאלה שמתעוררת – אבל לא להמיר את הקריאה בלימוד בעיון. את הדיון המעמיק בשאלות שעלו אפשר להשאיר לאחרי הקריאה, או לשבת בבוקר.
כמובן, בזה לא סיימנו את עיסוקנו בפרשת השבוע. זה היה רק הרובד הראשון, והמחייב. על גביו ניתן להוסיף קומה על גבי קומה. כיון שהשתמשנו במשל של ההגדה, ניתן להמשיך ולהעתיק ממנה פרטים נוספים, המשותפים לה ולפרשת השבוע:
כמו ההגדה, גם הפרשה יכולה להתפרש ברמות שונות. מרמת סיפורי התורה לילדים של ילדי הגן, ועד רמת לימוד הגותי או הלכתי מעמיק של בני ובנות התורה שבבית או בישיבה ובאולפנה. לכן, הפרשה יכולה וצריכה להיות מסגרת לימודית שמאגדת סביבה דיון של כל בני הבית, בסעודת שבת, לפניה או אחריה. הקטנים יספרו את הסיפור, הגדולים יעסקו בקשיים פרשניים, או בשאלות ההגותיות הגדולות. כידוע, בכל שנה קוראים מחדש, וכל שנה מוצאים טעמים חדשים. כמו במגילת אסתר. הפרשה לא משתנה – אבל אנחנו משתנים והמציאות משתנה. המקום שבו אנו נמצאים עכשיו – לא היינו בו בשנה שעברה, ותמיד יימצא בפרשה נושא מעניין ואקטואלי שאפשר לפתח סביבו שיחה על שלחן השבת.
שמעתי ממו"ר הרי"ח הדרי שליט"א, מנהג יפה שנהג אחד מחכמי ירושלים, שהיה עובר כל שנה על הפרשיות עם מפרש אחר. כך קנה לעצמו במשך שנים, היקף נאה במבחר ספרי פרשנות מכל הדורות על התורה. ממורי הפרופ' אברמסון זצ"ל שמעתי המלצה, לעבור כל שבת על הפרשה עם השאילתות, כך קונים במשך הזמן היקף נאה במבחר סוגיות תלמודיות על נושאים מרכזיים רבים בהלכה. כמובן, ספרים על פרשת השבוע קיימים לאין ספור, וממשיכים להדפס בכל יום ויום, ישנים גם חדשים. אנשי ספר אינם זקוקים לעצותינו, באיזה ספר לבחור. כל אחד מוצא לו כפי מיסת הפנאי שבידו, לפי רמתו וסגנונו וטעמו.
סיכומו של דבר, עיקר מה שבאתי לעורר עליו איננו התחום העיוני – אינטלקטואלי, אלא דווקא הפן הנפשי – חוויתי של העיסוק בפרשת השבוע. האחד: קריאת שנים מקרא ואחד תרגום בבחינת שירה, והשני: עיסוק בפרשה בבחינת "הגדה של שבת", בשיתופם של כל המסובים.
@ - מדוע קבעו חכמים את הלכת "שניים מקרא ואחד תרגום"?
- מה משמעותה של הקריאה בניגון ובהטעמה?
- מדוע אנו נוטים לעסוק בפרשנות ולא בקריאה בניגון והטעמה?
מה לעשות עם פרשת השבוע?
"תורה איננה מתמטיקה. מתמטיקאי, גם אם הוא מאד מאד שמח בחידושיו וביצירתו, לא רוקד עם ספר מתמטיקה ביום חגה, לא מנשק ספר מתמטיקה שנופל לארץ, ולא גונז אותו כשהוא מתבלה..."
