בשעות אלו מסתיים פרק ומתחיל פרק חדש ``היום הרת עולם``. בעומדנו מול עצמנו אנו מתחברים מחדש למאורעות ולדמויות בעקבות השנה החולפת, ויודעים היטב מתוך כך כי החיים בחבלי משיח אינם פשוטים. מקומם של אשליות ודמיונות הולך ונעלם, לעומת זאת מתחזק הרצון לא להתקטן ולא להתייאש. אדרבא, יש להישיר מבט מול המציאות ולהרים את עינינו לגובהה של התקופה המיוחדת שעברנו השנה. מה שעובר על הכלל נכנס לנימי הנפש העדינים של הפרט, ומה שעובר על הפרט מחובר ומטלטל את הכלל, והחיפוש הגדול של נפשנו נע כמטוטלת בין החיפוש אחר עמנו ומשמעותו לחיפוש אחר עצמנו ומשמעותו.
התחדשות של אמת
בעקבות ימי אלול, והשבתות בתוכם, שהלכו והצעידו אותנו בנוראות ההשגחה ובחסדיה אל בריאת העולם, ניפגש עם רצון ד` המולך על כל העולם בכבודו, ומופיע בהדר גאון עוזו ובורא את האדם, וזכר כל היצור בא לפניו, ותוקע בשופר גדול לחירותנו ולפדות נפשנו, בעיצומו של יומא-אריכתא, רה"ש. בשני מושגים ניפגש ביום הזה - שניים, שהם בראש ובראשונה כ``אחת דבר אלוקים``, ולאורם נלך במסלולי האמת הפנימיים שלנו: אבינו, ומלכנו. האחד - נותן החיים, היוצר, הבורא, רועה הצאן, המעביר צאנו תחת שבטו. והשני - המלך, המשפט, החותך, הגוזר, הדן יחידי לבאי עולם. ואנו, כעם הנבחר ברצות ה`, ביודענו כי יסודנו בעפר, יכולים להיות בנים, ויכולים להיות עבדים. אשר על כן, עצם הופעת החיים מחדש - זהו יסוד הבריאה, ואנו, בלבושנו הלבן, מבטאים את האמונה ברצון הבורא המחדש בטובו וברחמיו את בריאת העולם והאדם. ומכוח חיינו בדבר ה` – היותנו עבדים עם הרבה ענווה, זו חובה וגם זכות, על מנת שלא לקבל פרס.
המעוז, הבכייה החדווה ומה שביניהם
ביום הופעת האמת האלוקית, הוא האחד לחדש הז', נפתח השער לשתי תחושות ייחודיות, התובעות מאתנו בירור וליבון. כאשר אנו מצווים ``ועשיתם עולה לריח ניחוח לד```, לא בכדי נאמר כאן: ``ועשיתם`` ולא `הקרבתם`. שמשמעותה היא שביום האחד לחודש הז' נעשתה אומתנו כברייה חדשה, ומכוחו של הכלל, נעשים הפרטים ונבראים מחדש, וכך אנו מבררים את עצמנו ונטיותינו השונות, כחלק מהותי בעולמו של אבינו מלכנו.
נטיה אחת, מתוארת בכתובים בהקשר לשיבת ציון השניה, כשביום השביעי באחד לחדש, מתוך שמיעת התורה והקשבה של אמת - שהיא מצוות היום - ראו מתוך כנות עצמית את הפער העצום שבין הכתוב לבין המציאות כפי שחיו אותה. ואז, נטיה זו של ביקורת עצמית - בעקבות העמידה מול הרף הגבוה האלוקי, מול מידת הדין, מול הרצוי - הביאה לרעדה, לחרדה, לכאב נוקב, לבכי בעיצומו של יום. אולם עזרא ונחמיה, בראותם זאת, אומרים להם: ``היום קדוש הוא לד` אלוקיכם, אל תתאבלו ואל תבכו``.... אך דווקא משום כך, האם לא נכאב יותר, ונרעד מפחד יושב תהילות ישראל? והם מוסיפים: ``לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדות ה` היא מעוזכם``.
לב לבו של רה"ש אינו אפוא במאזניים הפרטיים של הרצוי מול המצוי, והדין מול האדם ומעשיו, אלא בשרשו - ``קדוש היום לאדונינו``- ואדון עולם נקרא מלך בבוראו את העולם והאדם: ``ד` אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה``, ומתגלה בבריאתו וביתר שאת מבחינתנו - בראש השנה. אשר על כן מלך חפץ בחיים, ובוראם מחדש, הוא המעוז, הוא מקור החיים, הוא המעיין, וממנו נשאב כוחות וגם משימות.
תנופה גדולה
על הכוחות, על הפוטנציאל ועל הסיכוי - תהיה לנו שמחה וחדווה, בטחון וודאות בהתחדשות הופעת מידת הרחמים האלוקית. ועל המשימות - נרעד עם הגילה, ונברר באופן נוקב, לאן התקרבנו ומהיכן התרחקנו, ונראה מה וכיצד לתקן ולהתחדש בטהרה ובאמיתיות. שתי נטיות ייחודיות המשלימות זו את זו בבניה מורכבת, ומכוונות מול עיני ה` אשר מראשית השנה הוא אבינו והוא מלכנו, ואנו בניו וגם עבדיו. הבכי יהיה אפוא מתוך ההקשבה לאמת האלוקית ולא מתוך החרדה הפרטית, והחדווה תהא אפוא מתוך ``ישמח ד` במעשיו`` (תהילים קד, לב), ולא מתוך אנוכיות קטנונית פשטנית. תמונה כוללת זו של האמונה והנפש, בהתמלאותן כמו גם במבחנן, מביאה גם מוכנות להתמודד - ``אם תחנה עלי מחנה, לא יירא לבי`` – וכ"כ למה? ``אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח``- בעצם מה שנתת בנו אבינו מלכנו כוחות ומשימות (ע``פ שפת אמת). אם ד` אלוקים חיים מחנה עלינו מלחמה- בעצם העובדה הזאת אנו בטוחים כי משימה זאת תהא לטובה, והיא בטווח השגתנו לו אך נעשה את שמוטל עלינו, ללא חת, ``וד` יעשה הטוב בעיניו``, כי את מלכותו אנו מקבלים ברצון, מחדש.
בסיכומה של שנה מצטרפות כל הטלטלות, הרעידות והסערות לכלל ראש חץ אחד גדול הכולל את היחיד והציבור, המשפחה והחברה, הארץ ומדינה, העם והתורה - למכלול אחד חי ומתחדש אשר מניף אותנו תנופה גדולה. בעוז ובענווה קדימה נפתח את הלב לאתגרי השנה החדשה ולברכותיה ונהיה בע``ה שותפים בהם בכוונה טהורה, במחשבה ישרה, במעשה נכון, בגבורה ובאומץ ובהתחדשות אמתית של גדלות הנחוצה כל כך בדורנו, וגם אפשרית - ``בפיך ובלבבך לעשותו``.