מצות האכילה
לגבי קורבן פסח אנו קוראים בתורה בפרשת בא (שמות יב, א-ח): "ויאמר ד אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר: החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה: דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית ... שה תמים זכר בן שנה ... ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו".
אנו למדים מכאן את עיקר מצות האכילה בליל הסדר. ובימינו המצה היא דאורייתא, המרור מדרבנן ועל הפסח אנו מתפללים בהגדה, לפני הכוס השניה "כן ד אלקינו ואלקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום וכו ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים וכו. ברוך אתה ד גאל ישראל".
מצות ההגדה
את מצות ההגדה אנו למדים ממספר פסוקים בתורה הקשורים לענין ארבעה בנים אשר כנגדם דברה תורה, ובמיוחד מפרשת ואתחנן (דברים ו, כ-כא): "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ד אלקינו אתכם ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ד ממצרים ביד חזקה". בהגדה שאלה זו מיוחסת לבן החכם והתשובה הנתנת לו היא: "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח - אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", היינו האיסור לאכול שום דבר אחרי אכילת קורבן הפסח (ובימינו אחר אכילת האפיקומן), וכבר נשאלה השאלה במה ענין זה עונה לשאלתו של הבן? בכל אופן, התשובה הכתובה בתורה מהווה את פתיחת ההגדה כולה אחר המה נשתנה: "עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ד אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים חיינו לפרעה במצרים. ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח." ואם המרבה לספר הרי זה משובח, במה יוצאים ידי חובה? טעם השאלה הזאת מבוסס על כך שאם מרבים לספר, בחינת הריבוי צריכה להיות מעין העיקר, אחרת אין כאן לא סיפור ולא ריבוי.
על כך עונה בעל ההגדה בהביאו את דברי רבן גמליאל: "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו: פסח מצה ומרור". ומכאן ששלושת המילים האלו שהן מקבילות לשלושת הדברים המהווים את עיקר מצות האכילה עצמה הם גם עיקר מצות הסיפור. זאת אומרת שאם משהוא מספר את סיפור היציאה כל הלילה ולא אמר "פסח מצה ומרור" כאילו לא אמר כלום. ולכאורה הדבר תמוה שעל אף חשיבותם של ג הדברים האלה, לא נראה שהם מספרים סיפור כל שהוא?
התשובה לבן חכם אליבא דאורייתא
אם אנחנו מחברים את שאלת הבן "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ד אלקינו אתכם" עם התשובה המינימלית לפי רבן גמליאל, הרי שפסח, מצה ומרור מהווים תשובה מדוייקת לשאלתו. מה העדות? התשובה היא: "פסח" היינו קורבן פסח. והחוקים? התשובה היא: "מצה". והמשפטים? התשובה היא: "מרור". המרור הוא בא כנגד מרירות העבדות שהוא דוגמה של יחסים מקולקלים בין אדם לחברו ותיקונו הוא המשפטים אשר מהווים סדר חברתי מתוקן. המצה היא כנגד הגאולה מן השיעבוד אשר עיקרו במימד הכללי הוא שיעבוד מלכויות ובמימד הפרטי השאור שבעיסה היינו היצר הרע. ותיקון השיעבוד על ידי המצה שהיא לחם דאסוותא המרפא את ליבו של האדם מהתאוות הבהמיות המשעבדות אותו ליצרו הרע. וקרבן הפסח כשמו כן הוא, עדות לכך שהגאולה אפשרית ושישנה יכולת לעבור ממצב של גלות למצב של גאולה הודות לכך שהקב"ה התערב בהיסטוריה כדי להוציא אותנו ממצרים. ולכן, באמירת "פסח" כלול כל הסיפור של ההוצאה עצמה ביד חזקה נגד מצרים ובזרוע נטויה לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי. ובאמירת "מצה" כלול כל ענין ומהות הגאולה אשר אנחנו מצווים להשלימה על ידי המאמץ האישי של כל אחד מאיתנו כדי למצות את השלכותיה. ובאמירת "מרור" כלול כל סיפור העבדות והשיעבוד הדרוש כדי להבין את גדולת היציאה והגאולה. וכן כל מצות התורה שהן זכר ליציאת מצרים שורשן הן בשלושת הענינים האלו: שורשן של מצות בין אדם למקום שהן העדות בקורבן פסח, שורשן של מצות בין אדם לעצמו שהם החוקים במצה ושורשן של מצות בין אדם לחברו שהם המשפטים במרור.
פסח, מצה ומרור וארבע כוסות
סדר ליל פסח מסודר בהדרגתיות לפי י"ד סימנים שהם כנגד היד החזקה: קדש ורחץ כרפס יחץ מגיד רחצה מוציא-מצה מרור כורך שולחן עורך צפון ברך הלל-נרצה (ואם הלל ונרצה הם שני ענינים שונים הרי כאן ט"ו סימנים ודבר זה קשור לענין ארבעה כוסות או חמישה). ההגדה מתחילה בקידוש על הכוס הראשון ועיקר הנושא בין הכוס הראשון לשני הוא המגיד, היינו ההגדה, והענינים האחרים שהם רחץ כרפס ויחץ טפלים הם ל"מגיד". בסוף המגיד אנחנו מברכים על הכוס השניה ואז מתחילה הסעודה עם כל מצות האכילה הקשורים אליה, מוציא-מצה, מרור כורך שלחן עור צפון ברך ואז מברכים אנו על הכוס השלישית. ועד הכוס הרביעי הכל הלל שבח והודיה לד ית. הרי שכל סעיפי הסדר מסודרים בשלוש מערכות שבין הכוסות: בין הכוס הראשון לשני סיפור הגלות ומר השיעבוד כולל הנסיבות של הניסים והנפלאות שנדרשו לגאולתנו וכדי להודיע שמו ית בגוים. וזו מערכת המרור. המערכת השניה היא מערכת המצה שבין הכוס השניה והשלישית שהמצה היא עיקר ענינה. והמערכה השלישית היא הפסח אשר טעמו חייב להשאר בפינו לאורך כל המשך הסדר בהלל והודיה.