מבנה ההגדה מופיע במשנה במסכת פסחים הקובעת כי מתחיל בגנות ומסיים בשבח ובגמרא נחלקו האמוראים האם הגנות אותה אנו מציינים היא גנות רוחנית עובדי עבודה זרה היו אבותינו או גנות פיסית עבדים היינו לפרעה במצרים.
בנוסח ההגדה שלפנינו, מופיעים שני ענייני הגנות - בתחילה מזכירים את גנות "עבדים היינו" וכנגדה משבחים "ויוציאנו", ואח"כ מציינים את גנות "מתחילה עובדי ע"ז" ומביאים את האמור ביהושע "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ... תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים... וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם". לעומת גנות זו משבחים - "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו".
אמנם, יש להבין מדוע ולשם מה עלינו להקדים ולעסוק בגנות, לשם מה עלינו לזכור ולהזכיר בליל הגאולה את המציאות השלילית בה היינו קודם הגאולה?
הטעם הפשוט הוא, שבכך יש היכר גדול יותר לשבח, שכאשר יוצא האדם מאפילה לאור גדול - האור מקבל משמעות וערך רב יותר, ועל ידי כן הכרת הגמול והתודה לה מתגדלות.
אלא שבדרך זו עדיין מתקשים אנו להבין לשם מה בכלל באו אלינו היסורים, וכי לא היה עדיף שכלל לא נרד למצרים? וכי כלל לא היה עדיף שלא יבואו עלינו אותם צרות, מדוע ריבונו של עולם שהוא מקור הטוב מנהיג אותנו בדרך כה מסובכת בה יש כל כך הרבה גלויות וצרות?
השפת אמת עסק רבות בנושא יסודי זה, והנקודה המרכזית העולה מדבריו, שאכן עלינו להבין שהקדמת הגנות איננה באה רק בכדי להעצים את תחושת התודה לה בעת הגאולה, אלא היא מבררת לנו מדוע בכלל היתה גלות; הקדמת הגנות נובעת מההודאה והאמונה שלנו, שכל הופעת הגנות במציאות אינה אלא מפני החסרונות שבנו והצורך לתקנם.
הזכרת הגנות והגלות איננה רק על מנת להבין עד כמה טובה היא הגאולה; הזכרה זו באה מתוך שהגלות עצמה הינה לטובה, בהיותה מובילה אל תיקון כל חסרונותינו, והזכרת הגנות מתוך אמונה גדולה בהנהגת ה את עמו שהיא לטובה.
רעיון זה רמוז בין היתר במנהג הכורך, בו אנו כורכים את המצה והמרור יחדיו, וכך כתב השפת אמת:
"הלל היה כורך פסח מצה ומרור. להודיע כי מרירות הגלות אינו דבר נפרד ושהיה שינוי רצון בשעת הגאולה. אך כל הסדר שנהג הקב"ה עמנו הכל דרך אחד" (פסח תרנ"ג ד"ה הלל).
חיבור המצה והמרור יחדיו, מגלה שאין נתק בין הנהגת הגלות להנהגת הגאולה; רצון ה להיטיב לעמו, הוא זה שמכניס אותנו לגלות והוא זה שמוציאנו ממנה. ומבאר השפת אמת (שם), שאמנם מרור בגמטריא הוא מות (כמובא בכתבי האר"י), כי בגלות חשובים כמתים, אבל הוא לצורך חיות חדשה ולהיות ישועה לדורות.
בדרך זו יש להבין את האמור בתפילת העמידה "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה", שהכוונה היא לומר שהקב"ה ממית לצורך חיים חדשים, שההעדר הוא עצמו סיבת ההויה, ובכך הולכת וצומחת הישועה. ואמנם בזמן היסורים, כמעט ואין אנו יכולים להבין את תכליתם וטובתם, אך דווקא בעת הגאולה אנו יכולים להתבונן למפרע וללמוד מדוע באו ומה היתה תכליתם.
על פי הדברים אלו, ניתן אף להבין טוב יותר את הנוסח המקובל במשנה ובהגדה, לפיו הסדר בדברי רבן גמליאל הוא - פסח, מצה ומרור, היינו עלינו לעסוק במצה ורק אח"כ לעבור למרור. בסדר זה לכאורה קיים קושי, שכן אם תכלית המרור הינה רק זכרון הייסורים, כדי שנבוא על ידם להודות ביתר שאת על הגאולה, היינו צריכים לפתוח במרור וממנו לעבור למצה וקשה אם כן, מדוע מקדימים את המצה ומסיימים במרור?
התשובה לכך היא שאנו מקדימים לעסוק במצה משום שרק אחר שיצאנו לגאולה וקנינו את כל המעלות - אנו מבינים למפרע בצורה שונה לגמרי את הגלות. בליל הסדר, ליל הגאולה, אנו שבים לאחור אל המרור, אל המרירות, וכעת מקבלים הם משמעות אחרת לגמרי; כעת אנו מבינים את ערכה של הגלות ובאים להודות אף עליה.
בדרך זו, ביאר השפת אמת אף את דברי הגמרא בשבת (יג ע"ב): "תנו רבנן מי כתב מגילת תענית אמרו חנניה בן חזקיה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות". לשון הגמרא - "מחבבין את הצרות", נראית במבט ראשון תמוהה, וכי למה לו לאדם לחבב את הצרות? ואכן, רש"י הרגיש בדבר ומשום כך פירש שהכוונה היא להודאה שבאה בזמן הגאולה מן הצרה - "שנגאלין מהן, והנס חביב עליהן להזכירו לשבחו של הקדוש ברוך הוא".
על כך הוסיף השפת אמת (חידושיו לגמרא שם):
"נראה לפרש מדעשו שמחה כשנגאלו איכא ראיה שמחבבין את הצרות דלכאורה הא יצא שכר הגאולה בהפסידו שנצטערו בשעת הצרה ומדעשו שמחה כשנגאלו ע"כ מוכח שהיה חביב להם שניהם הצרה והגאולה ממנה".
היינו, אין הכוונה רק ששמחו ישראל על שיצאו מן הצרה, שאם כן היה עדיף שכלל לא תבוא הצרה, ומדוע לעשות יום שמחה? אם עשו שמחה, מוכרחים לומר ששמחתם היתה גם על הצרה עצמה, מתוך שהבינו את תכליתה, ומשום כך מובן היטב הביטוי "מחבבין את הצרות".
נמצאנו למדים שישנה חשיבות מרובה בליל הסדר ליל הגאולה, לא רק להפגש עם מאורעות יציאת מצרים עצמם, אלא להפגש גם עם יסורי הגלות עצמן, ומפגש זה בונה בנו בניין של אמונה ביחס להנהגת ה אותנו אף בדורות אלו.