ימי הפורים היו במאה החמישית לפנה"ס, והם בעלי משמעות רבה ורלוונטית לחיי היום-יום של כל אחד ואחת. בימים ההם הייתה ההנהגה הדתית הייתה בידי עזרא הסופר. הוא הקים את מוסד הכנסת הגדולה, אשר מרדכי היהודי היה חבר בה. עזרא ובית דינו היו אחראים על מספר יוזמות חשובות, בין היתר הם חיברו את תפילת שמונה-עשרה. אך מדוע היה זה עזרא שניסח את התפילה? מה גרם לו להתעורר ולשנות את התפילה העצמית לתפילה מנוסחת? את השתלשלות הדברים תיאר הרמב"ם:
"כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגויים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם... ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקב"ה... וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר... כדי שיהיו ערוכות בפי הכל.. ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה" (הלכות תפילה, פ"א א'-ד').
אומנם, כבר בחז"ל אנו עדים לשוני בזהות מחברי התפילה:
"שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר רבי יוחנן.. מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר... וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים, תקנו תפלה על הסדר, שמעון הפקולי מאי הסדיר? - שכחום וחזר וסדרום" (מגילה י"ז ע"ב - י"ח ע"א).
מסקנת הדברים מעניינת, עזרא אומנם ניסח את התפילה, אולם תקנתו לא אומצה על ידי הציבור ועל כן נשכחה. מעתה, דור לאחר חורבן הבית השני, רואה רבן גמליאל לחדש את הדבר, על מנת שילווה את העם היהודי בגלות הארוכה.
הרב סולובייצ'יק מבאר כי בתקופת עזרא חלה תמורה משמעותית ביחסי העם ואלוהיו. הוא מסתמך, מן הסתם, על דברי הגמרא המזהים בין עזרא הסופר ומלאכי, הנביא האחרון: "מלאכי זה עזרא" (מגילה ט"ו ע"א). תקופה זו מציינת את סוף תקופת הנבואה, וזה מה שהמריץ את עזרא-מלאכי לנסח תפילה, להמשיך את הדיאלוג בין הקב"ה לעם ישראל, אם לא בנבואה, בה הוא מדבר איתנו, אז בתפילה, בה אנו מדברים איתו:
"אנו רואים שקהילת התפילה נולדה ממש באותה שעה שנגמרה הקהילה והברית הנבואית; התפילה, אפוא, היא המשך הנבואה... ההבדל הוא רק בזה, שבברית הנבואה האלוקים הוא היוזם ומדבר והאדם מאזין; ובברית התפילה - האדם הוא המדבר והאלוקים מאזין ומקשיב. כאשר אנשי כנסת הגדולה היו עדים לכך שיום הקיץ הבהיר של ברית הנבואה נהפך לליל חשוך ועצוב של סתיו ולסכנה של אלם וסתימת החזון, לא נכנעו ולא נתנו לגמור את הדו-שיח בין אלוקים לאדם, הם מצאו את הגאולה והקירבה האינטימית אל האלוקים על ידי תפילה. ואם לא קרא האלוקים את האדם, יקרא האדם לאלוקים. וככה נמשכה הברית ועברה ממדרגת הנבואה למישור התפילה" (איש האמונה, עמ' 36-35).
אני בעניותי רוצה להוסיף על הדברים ולטעון, כי דווקא עתה, בתקופת עזרא ובית דינו, שעל חבריו נמנה גם מרדכי היהודי, נוצרה מציאות, אשר הבהירה לכולם עובדה לה לא היו מודעים בעבר, היא כוחה של התפילה והשפעתה על העולם.
כל ימי ישראל עד לימי הפורים, היו ימים בהם היו משכן ומקדש, והחיים הדתיים היו שונים בתכלית ממה שאנו מורגלים בהם היום. אולם, בימים שבין חורבן בית ראשון ובניין בית שני, הימים בהם התרחשו ימי הפורים, רק עתה, עת עמדו היהודים בצילה של גזירה איומה של חורבן והשמדה טוטלית, בפעם הראשונה השכילו היהודים להבין מהו כוחה של תפילה בציבור ואת השפעתה המיידית. בתקופה בה שהו בגלות המתנגדת לעצם קיומם, ללא בית מקדש, ללא כהן גדול, ללא ארץ ישראל, ולמרות שאף חטאו לא מעט, רק עתה התוודעו לתפילה ולתפילה בציבור: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים".
התוצאה לא איחרה להגיע: אסתר מצאה חן בעיני המלך, המן נתלה, נתנה רשות לכתוב את האיגרות השניות, ומיד "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר". את החוויה וההישג הזה, רצו עזרא, מרדכי ואנשי הכנסת הגדולה, להנציח, על ידי כתיבת נוסח התפילה, אשר מלווה אותנו בכל יום.
לא כל יום פורים, אבל יש משהו מפורים בכל יום.
הכותב משמש כרב בית כנסת לצעירים בפתח תקוה ומרצה במכללת אורות