ושוב יום השואה מגיע והתחושה הזו, הלא נעימה מתחילה לרקוד לה בבטן, מדליקה אלף ואחד סימני שאלה שנדלקים לנו רק בימים טובים שכאלו - למה ואיך, כל כך צעירים ויפים תמימים ורק תינוקות שלא עשו כלום לאף אחד.
ואז, אחרי ההקדמה היא מגיעה, השאלה הנצחית, נצחית כמעט כמו העם שלנו רק שחורה יותר ונראה שמתחזקת כל שנה, כבכל שנה: איפה היה אלוקים בשואה?
והאמת, שלא היה מפריע לנו להשאיר את השאלה הזו בצריך עיון גדול, אם לר עקיבא איגר מותר אז גם לנו מותר, אבל בגלל שאנחנו צריכים לקום כל יום מחדש לעבודת הבורא, להסתכל ליצר שלנו בעיניים כל לילה ולדעת בשביל מה אנחנו בכלל יורקים כאן דם כל יום מחדש, בעבודת ה האישית שלנו, אז את הצריך עיון נשאיר לבית המדרש כי אנחנו נלחמים כאן על החיים.
הילד מהתמונה ההיא
ויודעים מה, גם עם זה היינו מסתדרים, בקושי, אבל אז הוא מגיע, הבן התם שלנו, ושואל עם העיניים הכי תמימות שבעולם, תמימות כמעט כמו של ההוא מהתמונה ההיא בשחור לבן, שעומד שם בידיים מורמות נוכח הקלגס הנאצי ולוחש לנו: מה הוא באמת היה בגיל שלי? אז למה הוא מת?
ואז אנחנו מתחילים להבין שלא עם הילד הקטן שמולנו יש לנו בעיה, אלא כמה מבאס שזה הולך להיות, זה הילד הקטן שבנו שעדיין לא באמת הבין למה ריבונו של עולם, למה עשית לנו את זה, ואיפה היית אז ובכל הפיגועים האחרונים אם אתה באמת כל כך טוב?.
והשאלה הזו, איפה היה אלוקים בשואה?, יותר משהיא גובלת ברגע וברלוונטיות של יום השואה, מקפלת בתוכה עולם שלם ותפיסת עולם אמונית, שנעמדת מולנו ומשליכה עצמה על שולחן הניתוחים תוך כדי צעקות: בואו ותראו לי כשהכסף מונח על השולחן כמה אני באמת שווה לכם?.
אז כשהיינו בגן, הגננת לימדה אותנו על איך שה מעניש את הרשעים ואיזה בלגאן הוא עשה להם שם בסדום, וזה דווקא היה אחלה ויופי ודי התאים ועיצב לנו תפיסה מסודרת של רעים וטובים וכמובן, צדק אלוקי, אמרנו נלך על זה, למה לא?
אבל מאז גדלנו קצת והגענו לגיל שכבר הולכים להלוויות, ופתאום ראינו שחוץ מסדום, הוא מעניש עוד כמה אנשים שעד כמה שכן הכרנו, שדווקא לא היו רעים וחטאים לה מאוד. להפך, אחד מהם היה באמת נשמה אמיתית, השני נהרג על הארץ והשלישי, טוב, הוא בכלל עוד לא הגיע לגיל שיש בו אחיזה בכלל במהות של רע או טוב וכל מיני דברים כאלו שרק מבוגרים מבינים.
מאמינים בכאילו
ואז אנחנו מתחילים לעכל שהרבה יותר משחשבנו את עצמנו למאמינים, שקענו מבלי משים באמונת הכאילו.
ואמונת הכאילו הזו לקחה אותנו לתקוע בכל משפט אי"ה ולכתוב את הבס"ד הכי גדול בעולם, עם קו נטוי ויפה כזה, ללכת כל יום לשטיבעל, ואפילו לעשות סיום מסכת ולחפש את ה"kosher" הכי "best" ונוצץ שיכול להיות.
ועדיין, אם זה מה שאנחנו מרגישים, ואם אין לנו באמת מושג איפה הריבונו של עולם היה בשואה, כנראה שהגיע הזמן סוף סוף להתמודד עם האמת הזו בפנים, ולוודא שבפעם הבאה שיבוא לנו לבנות את בניין האמונה שלנו, כדאי שנדאג שהפעם לשם שינוי הוא יורכב מהחומרים הנכונים ולאו דווקא מאלו שדחפו לנו מאז שהיינו עם הגננת שושי.
שאלה שיש בה גאווה
השאלה הזו, איפה אבא, איפה היית בשואה? מלבד האמת הכואבת שלה, עטופה גם קודם כל בגאווה וזה בסדר, זה לא זה מה שיטריד אותנו:
אין לנו מושג ירוק איך לסגור תחודש, כמו גם העובדה שאין לנו מושג איך אנחנו הולכים להחזיק את המערכת יחסים הזו, ולמען האמת רוב הזמן אין לנו בכלל מושג מי אנחנו באמת, אבל להיכנס ליומן האישי של הריבונו של עולם, את זה אנחנו דווקא רוצים ויכולים, עם העיניים הגדולות שלנו והקיבה הקטנה. ועד שלא תסביר לנו, א-לוקים יקר, לגאונים של אמא, למה עשית את זה ועל מה חשבת, תיכול לקחת מצידנו את הנאמנות ואת כל השטיקעל חומרס שלנו ולהשאיר אותה על סטנד ביי עד שנפתח במשא ומתן.
מה שכן, כמו שאתה בוודאי כבר יודע, אנחנו מאוד גמישים ונתונים לגמרי לסחיטות ואיומים.
מוזר, אבל שחברים שלנו באים אלינו עם הצרה שלהם אין לנו בעיה להעביר לאוטומט ולירות: יהיה בסדר, הכול משמיים ואם אנחנו ב"zone" הנכון אז אנחנו בכלל מתחילים להסביר: נו מה נראה לך, שאין לעולם הזה משגיח? שיש פה משהו במקרה?.
אבל אז אנחנו הולכים ונתקלים בתמונות האלו, של התינוקות עם פני המלאך, מבועתים עד אימה ברגעי חייהם האחרונים ופתאום שומעים את הלב שלנו צועק: אבל זה, ריבונו של עולם? ככה? להם? הגזמת לגמרי!.
נראה, שהגיע הזמן סוף סוף, במקום להתחיל ולטחון לעצמנו תמוח ולחפור שעות על שעות בין מדפי הפילוסופיה והיהדות, שפשוט ניגש לספר ההוא, שלא תראו אותו על המדפים של ה"best seller" בסטימצקי וטוב שכך, שהרי מסימנים של עקבתא דמשיחא ש "חכמת סופרים תסרח" ופשוט נקרא את הדברים ונחתוך עניינים:
"שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה".
ניזכר במשפט ההוא שטבול בכל כך הרבה דם טרי ובכאב בלתי נספג ש"הרוגי מלכות - אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן".
שתי ברירות
ונשאר עם שני ברירות, לא יותר - או שאנחנו באמת מאמינים חיים ונושמים את המשפטים האלו, או שלא.
ואם לא, אז באמת סליחה, אבל זה כבר לא קשור ליום השואה אלא לאמונה שלנו בכלל וכדאי שבתור צעד ראשון נצא לפחות מהסרטים של הכאילו.
ובמידה ומצאנו שאנחנו דווקא כן מאמינים ומרגישים את המילים האלו, של המסילת ישרים, אזי נראה שיותר מכדאי שנחשוב למה אנחנו צריכים להגיע בכלל ליום הזה, או לכל מצבי השכול האלו בכדי שידליקו לנו כל פעם מחדש את התיבות החשוכות האלו בלב, וידקרו אותו בחרבות, שמזכירות לנו כל פעם מחדש, שמה לעשות אבל האמונה שלנו ממש לא מתקרבת לאמונה שלהם, של אלו שהלכו ונשרפו על קידוש ה, והשאירו לנו מבעד לחריכות גופותיהם השרופות, את שלהבת אמונתם שיקדה ויוקדת בבחינת כי אתה ה באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה.