על מנת להוריד כללים גדולים ומופשטים לרמת חיים מעשית, יש צורך להקטין אותם לגודל מיניאטורי. וכלשונו של ר' נחמן: "טוב מאד לעשות מהתורות תפילות" (ליקוטי מוהר"ן תניינא כ"ה).
ברצוני בשורות אלו ליישם עיקרון זה ביחס לסיבת חורבן בית מקדשנו השני, אשר עד היום עומד בחורבנו, הלא היא- שנאת חנם. מהן השלכותיה של שנאת חנם ומדוע הן משמעותיות עוד יותר מאלה של שלוש העברות החמורות בתורה- עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים?
נדגים זאת ע"י ברייתא המובאת במסכת ברכות:
"תניא, אבא בנימין אומר: שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם והתפלל ולא המתין את חברו ויצא, טורפין לו תפילתו בפניו". (ברכות ה:)
בהסבר רבנו תם לברייתא, מבואר שמדובר בבתי-כנסיות שנבנו בלב שדה או יער, אשר שהייה לבד במקום כזה, כרוכה בסכנה. עונשו של אדם אשר הותיר את חברו לבד שם הוא- "טורפין לו תפילתו". מה פשר הדברים? מהי אותה 'טריפה'? ובכן, רגילים אנו לפרש 'טריפה' מלשון ערבול ובלבול (ספינה טרופה, נטרפה דעתו וכדו'). תפילתו הזכה לכאורה של אותו אדם שהותיר את חברו לבד, מתערבלת. במלים אחרות: מה שהפך את תפילתו ליחידה אורגאנית אחת בעלת גורם המאחד בין פרטיה- איננו עוד. מדוע?
בנקודה זו עלינו להציג יסוד חשוב וראשון במעלה בנוגע לגילוי ה' בעולם. "ה' אלוקינו ה' אחד", מעידים אנו בכל יום פעמיים. אחדות זו, אשר לה גוונים ורבדים עד אינסוף, באה לידי ביטוי בצורה החזקה ביותר במכנה המשותף הקיים בכל הבריאה כולה. כל ישות באשר היא, מהתולעת ועד גדול הדור, משרתים מטרה אחת בלבד- שליחותו של הבורא יתברך. לכן, אם אני מנתק יצור, ולו הקטן ביותר, מן המערכת של אחדות ה', יש בזה אבק של כפירה.
מהי א"כ, השנאה? שורשה של השנאה הנוראה, נעוץ הוא בפגם גדול ועמוק באמונתנו. פגם, שמשמעותו היא- הוצאת גורם אנושי, צלם אלוקים, ממערכת של מציאות ה'. אם ראובן שונא לשמעון, מעיד הוא למעשה, שאין שום גורם הקושר בינו לבין רעהו. "מה לו ולי? האם ישנה סיבה מסוימת המצדיקה את חיבורי אליו?". תשובתנו הנחרצת היא: "כן!" כלום יעלה על דעתנו לומר שהמין האנושי, ובפרט עם ה', כה פרוד ומפורד הוא? שכל גילויי ה' בעולם אינם קשורים זה לזה? הרי זוהי בדיוק הייתה אמונתם של עובדי האלילים ביון העתיקה- זה זובח לאפיסטוס וזה זובח להאדס!
בפירושו של המהר"ל לאגדות החורבן במסכת גיטין כותב הוא מסר נוקב הראוי להיחקק בלב כל יהודי:
"כי על ידי בית המקדש וירושלים נעשו כל ישראל כאיש אחד, לפי שהיה להם מזבח אחד ולא היו רשאים לבנות כל אחד ואחד במה לעצמו, עד שע"י בהמ"ק היו ישראל עם אחד. וכאשר היה חילוק בינהם, נחרב המקום שהוא נעשה לאחדות ישראל ולפיכך ע"י שנאת חנם של קמצא נחרבה העיר והמקדש" (חידושי אגדות, גיטין נה:, ד"ה אקמצא).
נשים לב היטב לדבריו של המהר"ל- האחדות היא המקיימת את המקדש, והמקדש הוא המקיים את האחדות. מהי הביצה ומהי התרנגולת? התשובה היא- "וכאשר היה חילוק בינהם, נחרב המקום". אהבת האדם מישראל לאחיו, היא אשר נותנת זכות קיום למקדש. המקדש אינו אלא נקודת ציון לאחדות זו. אך כור מחצבתה של אותה אחדות, אינו במקדש ולא בשום מקום אחר. כור מחצבתה הוא לבו של כל אחד ואחד מאתנו. שלא נטעה לחשב אחרת.
יתרה מזאת, ואולי אף חשובה מזאת- האהבה איננה כלי לבניית המקדש. האהבה היא ערך העומד בפני עצמו. אינני אוהב את ראובן כדי לבנות את המקדש, על אף שזו אחת ממטרותיי. אוהב אני את ראובן, בראש ובראשונה- כי ככה זה!
עצם נטייתי הטבעית לאהבת הזולת, אין כמוה כדי להעיד על אחדותו של הקב"ה. הנטייה כשלעצמה, יונקת את כוחה רק מאחדותו של הקב"ה. כי אם ה' לא היה אחד, מאין היה לי הכוח והמשיכה הטבעית לאהוב את ראובן? אהבה זו, כשתבוא לכלל השלמתה, תבנה את בהמ"ק באופן אוטומטי. זוהי גם הסיבה שהתורה יכולה לכפות עלינו את המצווה אשר העיד עליה ר"ע כי היא "כלל גדול בתורה"-"ואהבת לרעך כמוך". והמשך הפסוק הוא כמובן- "אני ה'".
נסגור את המעגל שפתחנו- לאור הדברים הנ"ל, מעשה כל כך פעוט זה של הותרת חבר לבד בשדה, מעיד הוא שאין לבו של המתפלל שלם עם אלוקיו. ואם כן, מנין יבוא הגורם שיהפוך את תפילתו לתמימה ושלמה?
"תפילות כנגד תמידין תקנום" (בברכות כו:). וכמו שבטל התמיד בגלל שנאת חינם, כן נשוב להקריב תמידין כסדרם בזכותה של אהבת חנם,
אמן.