והנה, רק החל החופש וכבר.... ימי בין המצרים. אבילות, איסורים, מיעוט שמחה. אבל, למה? למה עלי להתאבל על מה שקרה לפני אלפיים שנים?!
עיון בבסיס האבילות, נמצא בתשובה שנכתבה ע"י רויטל מפורום "חברים מקשיבים":
שאלה:
שלום,
היום היה צום י"ז בתמוז והחלטתי לצום.
פתאום, בשעה 13:00 בצהרים חשבתי לעצמי: למה אני צמה?! אני יודעת שנפרצה החומה וכו', אבל מה המשמעות? ואם אין משמעות, למה אני צמה ?!
כמו כן, לא היה שום דבר מיוחד שיסמל את י"ז בתמוז. לכן כל היום ראיתי טלויזיה ולא הרגשתי שום דבר (למשל ביום כיפור-מתפללים ומבינים את המשמעות)
ואז...החלטתי לשבור את הצום...
אני מקווה שתבינו את השאלה..
בתודה,
שירה.
תשובה:
שלום, שירה.
שאלת מה המשמעות של צום י"ז בתמוז ומדוע לצום אם אין לכך משמעות?
בתשובה נתייחס למשמעותם של כל ימי בין המיצרים ובכלל זה י"ז בתמוז ותשעה באב.
ממכתבך מובן שאת יודעת שביום י"ז בתמוז היו אירועים שגרמו להופכו ליום צום, ובכל זאת אולי כדאי להזכיר:
"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב.
בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל.
בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשנייה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר" (תענית פרק ד משנה ו).
כנראה שלא תסתפקי בעובדות שמצוינות במשנה זו שכן את שואלת כיצד זה קשור אלי? מה המשמעות של כל זה בשבילי היום, אירועים שאירעו לפני אלפי שנים?
ראשית יש לדעת שאין נתק בין מה שארע לעם ישראל לפני אלפי שנים לבין מה שקורה היום. המאורעות הללו הטביעו את חותמם על פני האומה, והרושם ניכר גם אלפי שנים לאחר שאירעו, כפי שחטא אדם הראשון שינה את פני האנושות והפך את כולנו לבני מוות ולכן יש לו השלכות עלינו עד היום, כפי שעקידת יצחק הקנתה לעם ישראל זכות אבות שלא פגה, כך חטא העגל ושבירת הלוחות שבעקבותיו, וכך חורבן הבית משפיעים עלינו עד עצם היום הזה. כל מהלך חיי האומה היה שונה אילמלא חטאו ישראל בחטאים הללו.
שנית, הקלקול והשבר שהתרחשו באותם אירועים עוד לא תוקנו, רישומי חורבן המקדש עוד לא פגו, עובדה היא שאין לנו היום מזבח להקריב עליו תמידים. אם עוד לא תוקן השבר כנראה שטרם תיקנו את עצמנו. אם היינו ראויים לתיקון כבר היה בא משיח! על זה היה דווה ליבנו! על הקלקול שאנחנו עדיין נגועים בו!
"אמרו כל דור שאינו נבנה בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא א', ה').
הלוחות נשתברו בשל חטא העגל, בחטא העגל הייתה סגידה להבל, לזהב שניסו להפוך אותו לבעל כוחות אלוקיים. הרב קוק בפתגם שכתב לחודש תמוז כותב כך:
"בכל דור, עבודת עגל הזהב – תסבב שברון לוחות העדות"
ההסבר הוא שבכל דור ההתמכרות וההשתעבדות להבל גורמות לקלקול (על פי באור מגד ירחים)
גם בדורנו קיימת השתעבדות. תאוות הממון , האכילה, יצר העריות, האם אנחנו נקיים מכל אלה? האם בזוכרנו את שברון הלוחות לפני אלפי שנים בשל סגידה מוטעית לא נכנסים ללבנו הרהורי תשובה על הסגידות שלנו היום?
ובאשר לאירועים הכרוכים בחורבן המקדש, הרי בית המקדש הראשון נחרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים שלצערנו לא עברו מן העולם, ואילו בית המקדש השני חרב בשל שנאת חינם שגם ממנה איננו נקיים.
לכן, ברור שגם היום יש עלינו להתאבל על אותם קלקולים שהביאו לחורבן ולהרס ההוא.
כיצד כל זה בא לידי ביטוי במעשה הצום?
הצום מהווה התנתקות מהחומריות שבאכילה ובכך נותן הזדמנות להרהור רוחני , להרהור של תיקון ותשובה. בכך אנחנו נזכרים בכל הקלקולים שהוזכרו ואולי נבוא לתקנם. כך כתב הרמב"ם:
"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויקרא כו) והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'". (רמב"ם הלכות תעניות פרק ה ה"א)
את מספרת שלא היה שום דבר מיוחד שמסמל את י"ז בתמוז, כל היום ראית טלוויזיה. צודקת מאד הדרישה שלך להרגיש את הצער מלבד עינוי הגוף, צער זה קשור בסיבה שלישית בשלה אנו צמים, צמים כדי להצטער, צער גדול מבטא עד כמה אנו מרגישים בחסרון המקדש וככל שנחוש יותר בצער, כך נחוש יותר בשמחה לכשיבנה בעזרת השם:
"מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה". (תענית דף ל עמוד ב).
...וכך כותב בעל המשנה ברורה:
"וכל אלו הימים כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון הדברים אלו נשוב להטיב כמו שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו' ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם …"(משנה ברורה סימן תקמט ס"ק א)
לכן כדאי בימי צום, לקרוא את הקינות המתאימות לאותו הצום, ללמוד מענייני היום, ובכך לתת משמעות למעשה הצום. וגם אם כרגע עדיין לא מבינים מספיק את המשמעות, גם אם יש רגעים של ערפל ושל חולשה, צריך להתגבר ולהתחזק - להקפיד על שמירת ההלכה, יחד עם הבירור וההעמקה לגבי תוכן היום ומשמעותו לגבינו. "
דברים אלה, מבהירים את הערך המיוחד שבימי הצום. אולם, יש להדגיש את הבעיה הגדולה שבהיסחפות אחר הרגשות האישיים. האם תחושה של חוסר הסכמה מספיקה כדי להפסיק את הצום באמצע?! האם חסרון בהבנה דוחה הקפדה על מצוות?!
נקודה זו, מתבררת באופן מפורט יותר בתשובה שנכתבה על ידי אילן, גם הוא חבר פורום "חברים מקשיבים":
"ישנו כלל מאד חשוב בחיים: אי אפשר להרגיש הזדהות עם משהו לפני שלומדים ומכירים את חשיבות אותו הדבר. למשל: אדם לא יכול להתפלל מעומק הלב על גאולה לפני שהוא יודע כמה טוב מצפה לנו ולעולם כולו בגאולה השלמה, ועד כמה מצבנו עתה רחוק מהמצב השלם. מי שיודע משתוקק, מצפה ופועל למען הגאולה השלמה.
כך גם בעניינינו. אי אפשר להרגיש בלב את גודל האסון שאירע בי"ז בתמוז ובשאר ימי החורבן בלי להבין את חשיבותו, גדולתו ותפארתו של עם ישראל והעולם בזמן שבהמ"ק היה קיים".
הדברים הללו, מהוים תשתית ראויה להבנת ההלכות הנוגעות לימי בין המצרים. ועל כך – מחר!
כיצד אתם חשים ביחס לימי בין המצרים?