יחסו של רבי עקיבא לחורבן

יחסו של רבי עקיבא לחורבן היה יחס ייחודי ביותר ויש לנו הרבה מאוד מה ללמוד מכך לימינו.

חדשות כיפה שלומי רוזנברג 09/08/05 00:00 ד באב התשסה

נראה, שהאמירה האמונית החזקה ביותר בעקבות החורבן, יצאה מפיו של ר' עקיבא:

"שוב פעם היו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להם: לכך אני מצחק, דכתיב: 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן ברכיהו', וכי מה ענין אוריה אצל זכריה - אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו
של אוריה... עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו" (מכות כד:).

יש לעמוד על מספר עניינים בדבריו של ר' עקיבא. ר' עקיבא עומד בדבריו לחבריו על הקשר שבין נבואת אוריה לנבואת זכריה, ומוסיף מילה משמעותית: "עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת". לא "תתקיים" - עוד עשרות או מאות שנה, אלא דווקא "מתקיימת" כעת. לכאורה הדבר תמוה: הרי המציאות מוכיחה שכרגע בחורבות ירושלים אין יושבים לא זקנים ולא זקנות. אך נראה שרבי עקיבא, בעומק גדלותו, מבין שתהליך הגאולה מתחיל כבר עם החורבן. תוך כדי המשבר והאסון נוצרת התשתית לגאולה. "כל פגם - סופו לתיקון", כותב הרב קוק[1], ומאחר שהעולם הולך ומתפתח - כל משבר טומן בחובו מסר עמוק שאם נבין את משמעותו ולקחיו - כבר עלינו מדרגה בדרך למעלה. ברגע שאדם מרגיש חסרון, מרגיש חסך וצמצום - הוא שואף למלא את החסר, להשלים את עצמו ואת עמו. אבל יש לעמוד על עוד נקודה. גם רבי עקיבא, בהסתכלותו ארוכת הטווח בהגיעו להר הצופים - קורע בגדיו."כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם" - כולם - גם ר' עקיבא. רבי עקיבא באופן אינטואיטיבי ראשוני מגלה ומבטא את צערו בקריעת בגדיו[2], וכך ראוי - אל לה לשום תפיסה פילוסופית מחשבתית לדחוק את הרגש האנושי והתמים של עצב ואבל על דבר חשוב וגדול שאבד[3]. אם כן, רבי עקיבא, מצד אחד לא שוכח את רגשותיו הפנימיים האמיתיים והכנים, אך מצד שני מסתכל על הדברים בראייה מורכבת, במבט פרספקטיבי-היסטורי. זהו אותו ר' עקיבא שלומד איך מים יכולים לאט לאט, בתהליך ארוך לשחוק אבנים, וזהו אותו רבי עקיבא שמוותר על ביקור אצל אשתו במשך 24 שנה כי הוא מבין את החשיבות שברצף ואת המשמעות של תהליך ארוך שמתחיל בנקודה מסוימת ויכול להסתיים לאחר הרבה זמן. רבי עקיבא מלמדנו את אותו עניין גם לגבי גאולת עם ישראל: ישנם תהליכים ארוכי טווח, שיש להם משמעות וחשיבות דווקא בהיותם כאלו.



[1] אורות התשובה ו', ז'.

[2] "גם רבי עקיבא היה מצטער בראותו מקום המקדש חרב ועל הסתלקות השכינה. משום הכי היה קורע גם כן עימהם כשהגיע להר הצופים" (מהרש"א, חידושי אגדות על אתר).

[3] עוד יש לומר ואולי, שחז"ל באו ללמד אותנו שבכל מקרה התפיסות האמונית באות בנוסף לחובות ההלכתיות, כמו זו של קריעה בעת אבל.