כתוב במשנה במסכת תענית, דף כו, עמוד א-ב: [...] חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר. ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר [...] וכן הוא אומר (שיר השירים ג') צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו, ביום חתנתו - זה מתן תורה, וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו.
יש כאן תמיהה גדולה: כל דברי המשנה מ-"חמשה דברים אירעו" ועד "ונחרשה העיר" אונם לכתחילה דברי הלכה אלא קביעת עובדות הסטוריות לפי מסורת ישראל. הסגנון המקובל הרגיל היה קובע התנהגות מסוימת, כגון "מתענין בשבעה עשר בתמוז ובתשעה באב בגלל הדברים הרעים שאירעו בהם. ובגמרא היו מפרשים מה הם אותם הדברים הרעים. ולא היא. ולא זו בלבד שהמשנה מפרשת באריכות לשון את חמשת הדברים הנ"ל, אלא שכל הפוסקים (רמב"ם, סמ"ג, טור...) חוזרים בצורה מפורטת על הדברים ולדוגמא רמב"ם הלכות תעניות פרק ה' הלכה ב: - ואלו הן [...] ושבעה עשר בתמוז וחמשה דברים אירעו בו: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלם בחורבן שני, ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה, והעמיד צלם בהיכל. ובהלכה ג - ותשעה באב וחמשה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גוים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש, ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו לקיים (ירמיהו כ"ו) ציון שדה תחרש.
ימים אלו ידועים בדברי חז"ל ובלשון המפרשים, וכפי שכתב הרמב"ם כימים המוכנים לפורענות. חז"ל גם משתמשים בביטוי דומה לגבי מקומות מסויימים כמקומות מוכנים לפורענות, כמו שכם למשל, בגלל אותם הדברים הקשים שאירעו שם. המושג של ימים או מקומות מוכנים לפורענות הוא בעייתי, שהרי נשמעים הדברים כאילו היו כחות על-טבעיים הפועלים בהסתר או בגלוי מעבר לרצונו החופשי של האדם, מין "מֶכּתוּבּ" או פטאליות או דטרמיניזם, וכאילו הדברים שאירעו באותם הימים או המקומות נגרמו לא ע"י מעשיהם של בני-אדם אלא שאותם המעשים עצמם נגרמו ע"י הכחות השליליים הפועלים באותם הימים או המקומות. רעיון כזה מנוגד מכל וכל למחשבת ישראל וסותר את האמונה בשכר ועונש המבוססת על הכרת האחריות של האדם על מעשיו. ראוי לשים לב לכך שכבר כתב הרמב"ם בהלכה א שבאותו פרק: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויקרא כ"ו) והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'."
הרי מפורש שהמעשים הם אשר קובעים את טיב הימים ולא ההיפך. מה פירוש אם כן של אותו הביטוי "יום מוכן לפורענות"? ומה פשר הדבר שהעובדה שחמישה דברים אירעו את אבותינו וכו' נקבעה להלכה?
ההיסטוריה מתפתחת לפי ציר התקדמות מראשיתה עד אחריתה, אלא שכל זמן שבעיה אחת מן הבעיות שעל האנושות לפתור בכדי להגיע לשלמותה טרם נפטרה, אותה הבעיה חוזרת מדור דור ונשאלת שוב ושוב. מה שיכול להשתנות, זה לא עצם השאלה אלא עצם התשובה. העובדה שדורות רבים נכשלו מול האתגר של פיתרון לבעיות גורליות צריך לעורר תשומת לב וזהירות. עם ישראל נקרא להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ממלכת כהנים כלפי חוץ וגוי קדוש כלפי פנים. ההצלחה מתוארת בלשון חז"ל בסיפא של המשנה: "ביום חתנתו וביום שמחת לבו, ביום חתנתו - זה מתן תורה, וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש" כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים."
על פי כללי הברית שכרת הקב"ה את אבותינו, יש לעם ישראל שתי משימות עיקריות הקובעות את תחילתו ותכליתו: התורה וארץ ישראל. באה המשנה ומציינת את הכשלון בשני המשורים האלו בתחילת הדרך, היינו ביציאת מצרים: שבירת הלוחות עקב חטא העגל והגזירה שדור המדבר לא יכנסו לארץ עקב חטא המרגלים, ומפרטת את הכשלונות בעידן סוף בית ראשון ושני ואת הדרך בה התמודדו אותם הדורות מול האתגר ותוצאות מעשיהם. זאת כדי להביננו את האתגר לדורנו אנו בעידן זה של הבית השלישי ההולך ונבנה, והראנו בבנינו ושמחנו בתיקונו בב"א.
וליתר ביאור: אנחנו עברנו את אלפיים שנות גלות אדום ועל אף המחיר הנורא, לא זו בלבד שעם ישראל חי וקיים אלא גם תורתו חיה וקיימה בתוכו. המבחן האחרון הנשאר הוא מבחן הארץ, תיקון חטא המרגלים שגם כשרים היו ורק בדבר הזה נתגלה שאינן מאמינים באמת בד' אלקינו. מתי מתעורר הזמן המוכן לפורענות? דוקא כשהזדמנות להצלחה עומדת על הפרק. לא יום או יומיים נמשך המבחן ולא בבת אחת תושג ההכרעה; וכל פעם ששלב אחד עבר מתעוררת מערכה חדשה עד אשר יתוקנו כל בחינות החטא הן מצד העם והן מצד המנהיגות. וזאת גם כדי להשלים ולקיים את אשר אמר ד' ליהושע: "וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיֹּאמֶר ד' אֵלָיו אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ: זֹאת הָאָרֶץ הַנִּשְׁאָרֶת כָּל גְּלִילוֹת הַפְּלִשְׁתִּים וְכָל הַגְּשׁוּרִי: מִן הַשִּׁיחוֹר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם וְעַד גְּבוּל עֶקְרוֹן צָפוֹנָה לַכְּנַעֲנִי תֵּחָשֵׁב חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים: (יהושע פרק יג פסוקים א-ג) ובמיוחד במערכה שנכפתה עלינו בימינו אנו ובתקופה זו דוקא, כפי שמסופר ע"י יודעי דבר שלכתחילה נקבע התאריך להשלמת פינוי הישובים מחבל עזה ל-14 באוגוסט 2005 עד שהתברר לתדהמתם שללא כוונה תחילה בחרו בתאריך שהוא תשעה באב התשס"ה. לכן, כדברי יואב שר צבא ישראל: "חֲזַק וְנִתְחַזְּקָה בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וד' הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה."