שיעור בדקדוק

גיל ושמחה הציפו את ליבנו כגלי ים הומים בשעת גאות הים. העננים נסתלקו מעל שמי חיינו וקרני השמש חדרו לתוך עולמנו. חיים חדשים ורעננים החלו מפעמים בקרבנו: סריג קטן מבצבץ מעל לראשו!

היינו אחראים ללוות ולאבטח את שוטרי צפון השומרון והבקעה - שני חיילים בייניש"ים בודדים, עייפים ושבוזים. הצפי לשבת עמוסה בפעילות - אשר ברובה רחוקה מלהיות "מבצעית" - לא הייתה מעודדת במיוחד (בלשון המעטה), וכשגילינו שהסייר של המשמרת בשבת הוא דתי לא ידעה שמחתנו קץ. אך השמחה הייתה מוקדמת מדי...

"רוצה עוגיה?", הציע השוטר באדיבות.

"לא תודה", עניתי בחיוך.

"קח, תאכל, אנחנו עומדים כאן כבר הרבה זמן".

"לא תודה, זה בסדר. אני לא רעב".

הוא נותן בי מבט בוחן וכעבור רגע חיוך ציני מופיע על שפתיו. "אה. אתה מה'צדיקים'. אתה חושב שאתה קדוש יותר מכולם. אנחנו בפעילות, אפשר לאכול גם לפני קידוש" הוא קבע נחרצות.

"לא נראה לי. בכל אופן אני לא רעב".

"אתם עם החומרות שלכם. גם אני למדתי תורה - ואני אומר לך שזה מותר".

שתקתי, ונשארנו באווירה מתוחה. זאת לא הייתה הבעיה היחידה. בהמשך השבת גילינו שלא כיבו את חיישני התנועה בחדר המנוחה (שוב חומרה של הדוסים), אחד השוטרים האחרים החליט להדליק את הטלוויזיה ואת המזגן, ובסביבות אחת בצהרים (בשבת) נשמע המשפט הבא:

"יאללה! בואו ניסע לארוחת צהרים בבסיס החטיביתי"

אני וחברי הזדעזענו ודחינו את ההצעה בנימוס ("לא תודה, אנחנו נלך ברגל") - אבל השוטר הדתי נכנס לרכב (אני לא זוכר מי נהג, אבל אני מקווה שזה היה שוטר בדואי).

המחמיר - תבוא עליו ברכה

אנשים רבים מתנגדים ל"חומרות" ולחששנות הלכתית: זה מגביל, משביז ולא טבעי. יש גם כאלו שמקדשים את ה"חפיף" מתוך אידיאולוגיה של "תורת חיים", או "מצווה להיות בשמחה". כך או כך, נוצר כרסום הדרגתי - אך מתמיד - בשמירת המצוות והקפדה על ההלכה.

החזון אי"ש תקף בחריפות את אווירת החפיף בעבודת ה' והוא עסק בכך רבות בספרו "אמונה וביטחון":

"... כי העבודה הרצויה לפניו יתברך אינה מספקת במסירת הלב, אלא בשמירת פקודיו יתברך - כל מצווה ומצווה כמשפטיה וחקותיה אשר נאמרו למשה עליו השלום בעל פה, ואשר מסרה ליהושע ויהושע לזקנים ועד שזכינו לדעתה וללמדה גם בדור אחרון שאנו חיים. ומה גדלה אשמתו של איש נלבב לאהבת העבודה לפניו יתברך, בשעה שמזניח את לבו מלחפש אחר פרטיה ודקדוקיה של המצווה שנאמרה מפי הגבורה…חובה על כל אדם מישראל לקיימה דווקא בשלימות הדקדוק, ובחסרו תנאי אחד מתנאי דקדוקיה - לא קיים המצווה, והאיש הזה שהניח תפילין בראשו והפרשיות לא נכתבו כדין - חבר הוא לזה שלא הניח תפלין כלל..." (אמונה וביטחון ד, יח).

לבד מן ההתנגדות העקרונית לחוסר הדקדוק וההקפדה בהלכה, עמד החזון איש גם על החשיבות הרוחנית של העניין:

"…ההרגל בדקדוק הדין נגד מדותיו הטבעיות ונגד נטיותיו בתולדתו, מרגילין אותו לשום את שבט מושלים בכף התבונה ואת הרסן - ביד השכל, ומגבירים בלבו ההכרה התמידית להכנע להרגש הפנימי ולמצפון האציל, ומכשרתו להיות איש הרוח, ומרחיקתו מן הגסות תכלית הריחוק.

ואם דקדוק הדין ושמירת השולחן ערוך הם האמצעים היותר נוחים והיותר מועילים לתיקון המדות בדרך כלל, עוד יוסיפו להיות מזור לכל מדה משחתה בדרך פרטי, כמו הרגל סבלנות - המרפא לכעס וקפדנות, הרגל הזריזות - המרפא לעצלות ואדישות, הרגל קבלת הביזיון - המרפא לרדיפה אחר כבוד…" (אמונה וביטחון ד, ח).

לבלי להחמיר חומרות יתירות

אין זה סוד גדול שבכתבי החסידות מנשבת רוח אחרת, אשר כדרכה של החסידות מדגישה את האהבה והשמחה:

"ואל ירבה בדקדוקים יתירים בכל דבר שעושה, שזה כוונת היצר הרעלעשות לאדם מורא שמא אינו יוצר בדבר זה כדי להביא אותו לעצבות. ועצבות היא מניעה גדולה לעבדות הבורא יתברך..." (צוואת הריב"ש).

דברים אלו של מייסד החסידות, ר' ישראל בעל-שם-טוב (המכונה בקצרה הבעש"ט, או גם הריב"ש –רבי ישראל בעל שם), מצביעים על הצד השני של המטבע: הסכנה שבחששנות מוגזמת וקפדנות יתירה. בחסידות, העצבות זוהתה בתור אחד הרגשות השליליים ביותר, הן ברמה העקרונית והן בשל התוצאות המזיקות שלה ("מניעה גדולה לעבודת הבורא").

את הבסיס לעמדה העקרונית נהוג ליחס לדרשה של הבעש"ט, אך למען האמת מקורה הוא ברמב"ם:

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שצווה בהן עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב'..." (הלכות לולב פרק ח', הלכה טו).

על התוצאות המזיקות של העצבות עמדו רבים מגדולי החסידות, שאת דבריהם ציטטנו בשיעורים הקודמים: האדם המדוכא הוא חסר חיות ומוטיבציה להשתנות, להתקדם ולפעול, הכאב של העצבות דוחף אנשים לעבר שקיעה בתאוותיהם והעצבות מובילה באופן כללי ליאוש ולעזיבת חיי תורה ומצוות.

והוא בעצמו אינו מחמיר שום חומרא כלל

מי שהיה אולי המתנגד החריף ביותר לחומרות וחששות היה ר' נחמן מברסלב, שבמקומות רבים דרש בגנותם בהרחבה:

"... גם מחכמות שיש בעבודת השם בעצמו צריך להרחיק מאוד…דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר אם הוא יוצא כראוי במה שעושה, כי בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלמות, ואין הקב"ה בא בטרוניא וכו' (ע"ז ג.), ולא נתנה תורה למלאכי השרת (קדושין נ"ד) ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתרות, עליהם נאמר "וחי בהם - ולא שימות בהם". כי אין להם שום חיות כלל, ותמיד הם במרה שחורה, מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם בהמצוות שעושין, ואין להם שום חיות משום מצווה מחמת הדקדוקים והמרה שחורות שלהם (והוא בעצמו אינו מחמיר שום חומרא כלל)..." (ליקוטי מוהר"ן תנינא מ"ד).

את התנגדותו מבסס ר' נחמן על שתי יסודות חשובים בתורתו: הפשטות והשמחה. הפשטות מתבקשת כפועל יוצא של הענווה ושל האמת. לדבריו, ההסתבכות בספקות במישור הפילוסופי ובמישור ההלכתי נובעת מפרפקציוניזם, כלומר יוהרה מצד האדם המצפה להיות מושלם ולהגיע לאמיתות מוחלטות. יוהרה זו מובילה אותו להתנתקות מהחיים - האדם כל כך שקוע בספקות שהוא מתנתק מהאינטואיציה האנושית הבריאה, מעולמו הרגשי ומהעולם כפי שהוא באמת. ר' נחמן גם מתנגד לתפיסה מעוותת של הקב"ה: הדאגה המופרזת מחטאים מבטאת תפיסה של הקב"ה כאל אכזר הדורש שלימות בלתי אפשרית מן האדם, בעוד שלמעשה הקב"ה הוא א-ל מלא רחמים ("ואין הקב"ה בא בטרוניא לבריותיו").

חשוב להדגיש שגם בעולמו של ר' נחמן יש מקום חשוב לנקיפות מצפון, רגשות אשמה, חרטה, שברון לב ורצינות בשמירת ההלכה (על פי שורת הדין).

אמרתי מוריד הגשם או לא אמרתי?

מאחורי טענותיו של ר' נחמן מסתתרות חוויות אישיות כואבות, כפי שסיפר ר' נתן בספרו "שיחות הר"ן":

"על המבלים זמן בשביל נקיות ומאריכין בבית הכסא הקפיד (ר' נחמן) מאוד מאוד, והתלוצץ מאותן האנשים מאוד והאריך הרבה בעניין... נמצא שעל כל פנים כשאינו נצרך לנקביו ממש אין צריך להחמיר ולבטל עצמו מתורה ותפילה בחינם מחמת חששות וחומרות יתירות ושגעון בעלמא, רק טוב להתפלל בבוקר תיכף אחר עמידתו ממטתו. אם אפשר בקל לפנות אפשר ואם לאו לאו, ויתפלל כך. ואפילו אם חושש במעיו לא ישגיח ולא יסתכל על זה כלל... והוא עצמו היה גם כן בזאת הטעות מקודם, והיה עושה דברים זרים מאוד בשביל נקיות, וכמעט שבא לידי סכנה על ידי זה וגם לא נמלט מחלאים רחמנא ליצלן על ידי זה. ועתה הוא יודע ואומר שהכל שגעון וחלילה לבלות זמן היקר על זה...

וגם בעניין החומרות יתירות בפסח לא היה מסכים כלל על המרבים לדקדק יותר מדאי ונכנסים במרה שחורות גדולות... ואמר שהוא בעצמו גם כן היה שקוע בעניין זה מאוד שהיו עולם על דעתו חומרות יתירות מאוד מאוד. ופעם אחד היה חושב מחשבות בעניין המים על פסח שחשש שמא יש איזה משהו במים ששואבין. ואם יכין לו מים על כל ימי הפסח, כמו שנוהגין קצת, גם זה לא הוטב בעיניו. כי קשה לשמור היטב המים מערב פסח על כל ימי הפסח. ולא הוטב בעיניו שום מים רק מי מעין הנובעים ויוצאים והולכים ובאים מים חדשים בכל עת. אבל במקום שהוא ז"ל היה יושב לא היה שום מעין כזה. והיה בדעתו לנסוע על פסח למקום שיש שם מי מעין כזה. כל כך נכנס בחומרות ומרה שחורות ודקדוקים יתירם..." (שיחות הר"ן ל' ורל"ה).

אובססיה כפייתית

ר' נחמן סבל מהפרעה נפשית בשם אובססיה כפייתית (OCD). מדובר בהפרעה נפשית שמורכבת משני גורמים:

1. אובססיות –מחשבות טורדניות חוזרות ונשנות, החודרות להכרת האדם בניגוד לרצונו, ומפריעות את שלוותו.

2. קומפלוסיות (כפייתיות) - פעולות שאדם עושה כדי להפחית את החרדה שנוצרה כתוצאה מהמחשבה המטרידה.

ההפרעה עשויה להתבטא בכל אחד מן הגורמים או בשניהם יחד. בעולם המערבי ההפרעה הזאת מתבטאת פעמים רבות בחרדה סביב נקיון וחיידקים, ומתבטאת בעיסוק מוגזם בנקיון (לדוגמה - שטיפת ידים 100 פעמים ביום כדי להרגיש נקי), בעולם הדתי, כמו בעולמו של ר' נחמן, החרדה מוצאת את ביטויה בעניינים הלכתיים. אצל ר' נחמן - חשש לנקיות בתפילה וחשש לחמץ. אצל אחרים - ספקות אין סופיים בנוגע לכוונה או דיוק במילים בתפילה, מחשבות פולשניות ומעוררות חרדה בעניינים אסורים כמו עריות, ברכת ה' ועוד.

עד שנות ה90' סברו שזאת הפרעה נדירה יחסית, מאחר שאנשים שסבלו ממנה נטו להסתיר אותה, מחשש שאנשים יחשבו שהם משוגעים. למעשה מדובר באנשים רגילים ורציונאליים לחלוטין. הם מחוברים למציאות ומודעים בדרך כלל לכך שאין הגיון במחשבות ובהתנהגות שלהם, אך הם פועלים כך כדי להפחית את החרדה שהם מרגישים בעקבות המחשבות המאיימות. היום, לעומת זאת, מכירים בה כאחת מהבעיות הנפשיות הנפוצות ביותר - בין שנים לשלושה אחוזים מהאוכלוסייה (כלומר בערך אחד מכל ארבעים אנשים) סובלים מהפרעה זו במשך חייהם. קיימים היום טיפולים יעילים מאוד, ומומלץ מאוד למי שסובל ממנה לפנות לרופא או פסיכולוג (יש טיפול תרופתי בעזרת תרופות שאינן ממכרות, בעלות תופעות לוואי מועטות. דרך נוספת לטיפול היא טיפול פסיכולוגי בו לומדים ומתרגלים שיטות להפחתת החרדה עד להעלמתה).

כמובן, בדרך כלל לא צריך לקשר את כל ענייני החששות, החומרות, ההרהורים, הספיקות והקפדה הלכתית לעניין זה, אבל אם עניינים אלו משבשים בצורה משמעותית את מהלך החיים התקין של אדם, ומלוּוים בחרדה רבה - ראוי שהוא יקח את הדברים לתשומת ליבו. אפשר, ולעתים חובה, להחמיר - מתוך שיקול דעת רגוע ורציני.

מותר אפילו לעשות זאת מתוך שמחה של מצווה.