"ארנון כל כך רצה" מצמרר: חזרנו לראיון עם ורד וספי - שנתיים לפני שהפכה לאמא השכולה

סרן (במיל') ארנון משה אברהם בנבניסטי וספי ז"ל נפל הלילה בקרב בצפון רצועת עזה. בן 26 היה במותו, קצין לוחם בסיירת גבעתי שנלחם כדי לשרת בקרבי. השכול אינו זר לבני המשפחה, ובמיוחד לאמו ורד, שאיבדה את אביה, סגן אלוך יואב וספי במלחימת יום הכיפורים, ואת אחיה, ארנון, לוחם סיירת צנחנים, במלחמת שלום הגליל. משפחת וספי התראיינה ל"חדשות כיפה" לפני שנתיים לרגל יום הזיכרון, וסיפרה על תחושת ההתנדבות והמסירות גם אם כבר שילמה את המחיר. אנחנו מביאים קטעים מתוך אותו ראיון מצמרר, שאולי חזה את הבאות. האח הצעיר, יוסף, התגייס במרץ 2020 והיה אז לוחם הצנחנים. אחיו הגדול ארנון, שאז היה בן 24, שימש כקצין בסיירת גבעתי. הלילה כאמור הוא נפל בקרב.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאכשהשכול פוגע פעמיים | "מבחינתי, כל חייל זה אבא שלי ואח שלי"

  14/04/21 09:14

ארנון בנבניסטי-וספי ז"ל, צילום: דובר צה"ל

קטעים מתוך הראיון עם ורד, אמו של הלוחם ארנון בנבניסטי וספי שנפל הלילה ברצועה

ורד, כשאת רואה את הילדים שלך, במדי צה"ל, כשיוסף, אפילו במדי צנחנים כמו אח שלך, ארנון ז"ל, מה זה עושה לך?

"זה עושה לי נחת, אני מרגישה את אבא שלי ואת אח שלי, ואת המקום ההתנדבותי שאין גדול ממנו. שזה בנפש ובגוף למען העם. ומצד שני, אני שמחה שזה רק אימונים ולא יותר מזה". יוסף מסכם את דבריה ואומר: "אני אשנה את ההיסטוריה לטובה".

החתימה על האישור הייתה לך קלה?

"עם יוסף כבר לא ביקשו ממני לחתום. עם ארנון (האח הגדול, מ"פ בסיירת גבעתי, י"א), לא רק שביקשו ממני לחתום, ביקשו גם שאסביר למה אני רוצה. אבל ארנון כל כך רצה, וההרגשה הייתה כפולה: קודם כל - איזה מדהים, וללכת לקראתו. ומצד שני, היה גם מקום של פחד, של דאגה. ושאלתי את אמא שלי שכבר עברה את זה, ואפילו יותר קשה. ובעזרתה כתבנו את המכתב".

לא עברה לך המחשבה בראש ש"תרמנו את חלקנו למדינה"?

"לא", ורד אומרת בהחלטיות. "אני מרגישה שבחיים האלה, אתה צריך להיות במקום הכי מדויק שלך. והמקום של נתינה, אהבה ואכפתיות מעם, למרות כל הבלאגן שיש, הוא מקום מאוד גבוה. אני עדיין מאמינה בו. אני נמצאת במקום של פעם, שאומר שאין יותר גדול מהחיילים. למרות הפחד והדאגה, כשלבן שלי היה את הרצון הזה להתנדב ולתת את כל כולו, במקום הזה אני איתו. אני לא רוצה לעמוד בניסיון, אני מדברת רק על מצב כמו עכשיו, שאין מלחמות ושאני לא אצטרך לעמוד בניסיון הזה. החיים הם ניסיון אחד גדול".

"מי שידע כאב וסבל, יודע מה זה ערך של חיים"

במשפחה ששכלה 4 מקרוביה, השאלה על המקום שסיפורי הנופלים תופסים בחיי היום-יום כמעט מתבקשת. "הסיפורים המשפחתיים כל הזמן נוכחים", אומר יוסף, "אנחנו כל הזמן עוברים בין אזכרות. חווים את זה כל הזמן. סבתא, אמא ודוד שלי כל הזמן מספרים את זה". ורד מצטרפת ואומרת, "אם הילדים שלי הגיעו לאן שהם הגיעו - אז כנראה שאבא שלי ואח שלי מאוד נוכחים. הם גדלו בסן פרנסיסקו ולמדו בבתי ספר של חב"ד, שהמגמה שם זה להגיע לישיבה גדולה, להקים בית חב"ד. אין שם מגמה של להיות חייל קרבי. וגם בארץ הם נכנסו לבתי ספר של חב"ד. אלה לא דברים שאני העברתי להם באופן מילולי או חינוכי, ואני מאמינה שזה מההשפעה של אבי ואחי עכשיו, ומאיפה שהם נמצאים".