כשהשכול פוגע פעמיים | "מבחינתי, כל חייל זה אבא שלי ואח שלי"

ורד בנבניסטי, שכלה את אביה במלחמת יום כיפור, ואת אחיה במלחמת שלום הגליל. למרות השכול הכפול שפקד אותה, אך המשפחה מוכיחה כיצד הכינוי שהעניקו לעצמם - "משפחה של אזכרות", הוא שהביא אותם לבחור בחיים, ולשלוח שניים מבניה אף לשירות קרבי - כנגד כל הסיכויים | ראיון מיוחד ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה

ישי אלמקייס ישי אלמקייס, חדשות כיפה 14/04/21 09:14 ב באייר התשפא

כשהשכול פוגע פעמיים | "מבחינתי, כל חייל זה אבא שלי ואח שלי"
האב יואב והבן ארנון וספי הי"ד, צילום: דובר צה"ל

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, מדינת ישראל מתייחדת עם זכרם של 23,928 החללים. בתי העלמין הצבאיים מתמלאים במשפחות השכולות ובחיילים מיחידות שונות שיפקדו את קברי הלוחמים. יחד איתם, וכמו בכל שנה בעשורים האחרונים, ישנה משפחה אחת, שתתחלק בין לא פחות מ-4 קברים שונים, של יקיריהם שנפלו במלחמות ישראל. 

משפחת וספי שכלה את אב המשפחה, סגן אלוף יואב וספי, ב-16 באוקטובר 1973, בקרב באזור תל כודנא במלחמת יום כיפור, כשהיה מפקד גדוד שריון 39. על מעשיו קיבל את עיטור העוז. בנו ארנון, התנדב לצנחנים, כשאימו שרה חותמת לו על האישור הנדרש. ב-8 במאי 1983, עת הוביל את הנגמ"ש של צוותו בדרום לבנון, הכלי המשוריין התהפך וארנון נהרג במקום, 20 שנה אחרי אביו, לא לפני שהספיק לצעוק: "נוהל התהפכות", ומנע את מות החיילים שהיו עימו בכלי. 

בנוסף, לאחר מותו של יואב ז״ל, אלמנתו שרה, חיה בזוגיות עם יעקב בן זכרי, אך ב-7 באוקטובר 1987, בנו עמרי, לוחם בגבעתי, נהרג מפליטת כדור של אחד מחבריו ליחידה במוצב בגבול לבנון. והמשפחה התאבלה בפעם השלישית. חצי שנה לאחר מכן, השכול פקד בפעם הרביעית את המשפחה, כשאחיינה של שרה, סגן אורי מעוז, נהרג בהיתקלות עם מחבלים בדרום לבנון.

ורד בנבניסטי, בתם של יואב ז"ל ושרה, ואחותו הקטנה של ארנון ז"ל, מוכיחה כי דווקא הכינוי שהעניקו לעצמם - "משפחה של אזכרות", הוא הדלק שמניע אותם להמשיך ולפעול, ואת שניים מבניה אף להתגייס לשירות קרבי, כנגד כל הסיכויים. 

ורד מדגישה כי תקופת ימי הזיכרון לא מכבידים עליה באופן מיוחד, להיפך. "אני באופן אישי בסדר, הקושי לאו דווקא מורגש ביום הזה, זה דווקא נעים שהיום כל העם משתתף איתך. אני חיה את זה", אומרת ורד ומספרת כי ביום הזיכרון עצמו הם קודם כל דואגים לאימא שלה: "בימים האלה אנחנו דואגים קודם כל לאמא, עולים לבית הקברות הצבאי, נפגשים עם חברים של אח שלי, שמאז שהוא נהרג הם חלק בלתי נפרד מאיתנו. דווקא החברים של אבא שלי, התעוררו בשנים האחרונות. תמיד זה מרגש לפגוש אנשים שהיו עם אבא שלי או אח שלי אחרונים. יש דמיונות ומחשבות על מה היה אילו". 

בשגרה, ורד היא אמנית וציירת, ומתחזקת גלריית יצירות הפתוחה לציבור. "אני מציירת המון חיילים בכל מיני מצבים", היא אומרת, "אני רואה את האנשים שנכנסים לגלריה מכל הקטבים. יש אנשים שרואים את האנשים ומזדהים, כי היו בעצמם בצבא או כי יש להם ילדים בצבא. הם מרגישים כבוד, דאגה וחמלה. יש גם כאלה שרואים את הציורים ויוצאים החוצה. אבל הם מעטים".

אחד מציורי החיילים בגלריה של ורד

אחד מציורי החיילים בגלריה של ורד, צילום: ורד בנבניסטי

ורד מספרת על תחושה חריגה שמלווה אותה לאחרונה: "משהו מוזר עכשיו בעם שלנו. פחות מעריכים את החיילים ומגיע לילדים האלה שמשרתים בצה"ל באופן לא מובן מאליו - פי מיליון חיזוקים, אהבה, אהדה ושמירה. האנשים הכי גדולים והכי מכובדים בעם הזה, אלה הילדים שלנו שנמצאים בצבא. מבחינתי, כל חייל זה אבא שלי ואח שלי. יש רגש מאוד עמוק אליהם". 

"אני אשנה את ההיסטוריה לטובה"

כשורד אומרת שיש חיילים "שהשירות שלהם לא מובן מאליו", היא מתכוונת ברמז לבנה יוסף שהדרך שעשה עד למקומו הנוכחי, לוחם בחטיבת הצנחנים, הייתה מלאה במהמורות. בנבניסטי, בן 20, התגייס במרץ 2020, אחרי שנתיים בהן עבד בחו"ל, בהתחלה כמנהל מסעדת בית חב"ד בפנמה ולאחר מכן מנהל מכירות באי-ביי בניו יורק. 

"הנתונים שלי היו ממש נמוכים אז לא התגייסתי לקרבי", אומר יוסף ומסביר כי, "כשהגעתי לצו ראשון בגיל 16, למדתי בישיבה חרדית, ועשיתי הכל כדי להוציא פטור. היה לי גם פרופיל נמוך בגלל עודף משקל, שקלתי 120 קילו". 

למרות זאת, יוסף התגייס לתפקיד של משגיח כשרות בעיר הבה"דים בדרום, אך האחראים עליו זיהו את הגדלת הראש והמוטיבציה, ושלחו אותו מיד לקורס מפקדים על משגיחי כשרות. כשבנבניסטי חזר מהקורס הוא פנה אליהם בדרישה חדשה: "החלטתי שאני עוצר הכל ורוצה להיות לוחם", הוא אומר ומבהיר, "זאת שאיפה משפחתית, תורשתית אצלנו. כל המורשת שלנו במשפחה היא לוחמים, ואמרתי לעצמי - 'מי אני שאעצור את התלם הזה?', אז החלטתי לעשות הכל כדי לעבור ללוחמה, וספציפית לצנחנים". 

יוסף בנבניסטי. לוחם בצנחנים כמו דודו, ארנון ז"ל

יוסף בנבניסטי. לוחם בצנחנים כמו הדוד, ארנון ז"ל, צילום: באדיבות המשפחה

"כשאמרתי למפקד שלי - הוא צחק עליי. אבל אני לא ויתרתי. נלחמתי להעלות את הפרופיל. התאמנתי כל יום והורדתי 40 קילו. הייתי אצל קב"נים ושכנעתי אותם שאני לא משוגע. עשיתי הכול כדי להוכיח שאני יכול להיות לוחם. גם בגיבוש לא ויתרתי, נתתי את כל מה שהיה לי", אומר יוסף, וכנראה שההשקעה שלו השתלמה כשלפני 4 חודשים, הוא התקבל לחטיבה האדומה והתחיל טירונות בפלוגת ח"ץ. כרגע בשלב יוסף נמצא בשלב האימון המתקדם ומשמש כמפקד חוליה. "השאיפה שלי היא להיות הלוחם הכי טוב שאני יכול", הוא אומר. 

ורד, כשאת רואה את הילדים שלך, במדי צה"ל, כשיוסף, אפילו במדי צנחנים כמו אח שלך, ארנון ז"ל, מה זה עושה לך? 

"זה עושה לי נחת, אני מרגישה את אבא שלי ואת אח שלי, ואת המקום ההתנדבותי שאין גדול ממנו. שזה בנפש ובגוף למען העם. ומצד שני, אני שמחה שזה רק אימונים ולא יותר מזה". יוסף מסכם את דבריה ואומר: "אני אשנה את ההיסטוריה לטובה". 

החתימה על האישור הייתה לך קלה?

"עם יוסף כבר לא ביקשו ממני לחתום. עם ארנון (האח הגדול, מ"פ בסיירת גבעתי, י"א), לא רק שביקשו ממני לחתום, ביקשו גם שאסביר למה אני רוצה. אבל ארנון כל כך רצה, וההרגשה הייתה כפולה: קודם כל - איזה מדהים, וללכת לקראתו. ומצד שני, היה גם מקום של פחד, של דאגה. ושאלתי את אמא שלי שכבר עברה את זה, ואפילו יותר קשה. ובעזרתה כתבנו את המכתב". 

ורד ובנה הגדול ארנון, קצין בסיירת גבעתי

ורד ובנה הגדול ארנון, קצין בסיירת גבעתי. צילום: באדיבות המשפחה

לא עברה לך המחשבה בראש ש"תרמנו את חלקנו למדינה"?

"לא", ורד אומרת בהחלטיות. "אני מרגישה שבחיים האלה, אתה צריך להיות במקום הכי מדויק שלך. והמקום של נתינה, אהבה ואכפתיות מעם, למרות כל הבלאגן שיש, הוא מקום מאוד גבוה. אני עדיין מאמינה בו. אני נמצאת במקום של פעם, שאומר שאין יותר גדול מהחיילים. למרות הפחד והדאגה, כשלבן שלי היה את הרצון הזה להתנדב ולתת את כל כולו, במקום הזה אני איתו. אני לא רוצה לעמוד בניסיון, אני מדברת רק על מצב כמו עכשיו, שאין מלחמות ושאני לא אצטרך לעמוד בניסיון הזה. החיים הם ניסיון אחד גדול". 

"מי שידע כאב וסבל, יודע מה זה ערך של חיים"

במשפחה ששכלה 4 מקרוביה, השאלה על המקום שסיפורי הנופלים תופסים בחיי היום-יום כמעט מתבקשת. "הסיפורים המשפחתיים כל הזמן נוכחים", אומר יוסף, "אנחנו כל הזמן עוברים בין אזכרות. חווים את זה כל הזמן. סבתא, אמא ודוד שלי כל הזמן מספרים את זה". ורד מצטרפת ואומרת, "אם הילדים שלי הגיעו לאן שהם הגיעו - אז כנראה שאבא שלי ואח שלי מאוד נוכחים. הם גדלו בסן פרנסיסקו ולמדו בבתי ספר של חב"ד, שהמגמה שם זה להגיע לישיבה גדולה, להקים בית חב"ד. אין שם מגמה של להיות חייל קרבי. וגם בארץ הם נכנסו לבתי ספר של חב"ד. אלה לא דברים שאני העברתי להם באופן מילולי או חינוכי, ואני מאמינה שזה מההשפעה של אבי ואחי עכשיו, ומאיפה שהם נמצאים". 

ארנון ז"ל וורד בצעירותם

ארנון ז"ל וורד בצעירותם. צילום: באדיבות המשפחה

איך ממשיכים הלאה, וחיים חיי שגרה כשהשכול כל כך קרוב ונוכח במשפחה?

כמה שזה נשמע לא נורמלי, דווקא הכאב, מי שידע כאב וסבל, יודע מה זה ערך של חיים. אין לב שלם מלב שבור. יש מקום עמוק שמחפש משמעות ולא מוכן להתפשר על שטויות. יש חיפוש בלתי נפסק למהות. ומצד שני, יש מקום של גדר שנפל ממנה אבן, היא לא אותה גדר. יש מקום שהביטחון הוא כבר לא אותו דבר.

בגלויה האחרונה ששלח יואב וספי ז"ל ממלחמת יום כיפור, כתב אביה של ורד והסבא שיוסף לא זכה להכיר: "התחלתי להאמין שיש אלוהים בשמים". ורד טוענת כי כנראה בהמשך לגילוי של אביה, החיבור שלה עם אלוהים הרבה יותר עמוק.

"אני התחתנתי עם אלוהים, עשיתי איתו ברית. הקשר שלי עם אלוהים תמיד היה, גם כשלא הייתי דתייה. בגיל 18 וחצי אחרי שאחי נהרג, לא מצאתי יותר מהות מאשר בתורה, ישבתי ולמדתי המון, ולימדתי ויצאתי לשליחות. אחרי 20 שנה של הרבה מהמקום הזה של לימוד תורה, חזרתי למקום ממנו באתי שזה אומנות וחיברתי אותם יחד. אני מאמינה שלכל הדבר הזה, הטוב הגדול והבלתי נפסק, וגם ההיפך ממנו - יש משמעות עליונה כלשהי. אני לא כועסת על אלוהים, אני כן מבקשת ממנו שיזדרז עם הגאולה של כל העולם הזה, כי העולם כבר זקוק לגאולה, מבחינת הסוף לאלימות ולמלחמות והגיע הזמן לעידן חדש".

הגלויה האחרונה ששלח יואב וספי ז"ל, אביה של ורד, לפני מותו

הגלויה האחרונה ששלח יואב וספי ז"ל, אביה של ורד, לפני מותו. צילום: באדיבות המשפחה