מעמד הנישואין כדת משה וישראל נפתח בברכת האירוסין שזה לשונה: "…אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין, ברוך את ד' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין".
נוסח הברכה מבטא היטב את התפישה הדתית והאמונית של הנישואין אלה אינם מתחילים באהבת בני הזוג (אף שהיא באה בעוצמה מרובה בהמשך מעמד הנישואין), כי אם בהיענות לצווי השמימי להקים בית בקדושה. הבית מתחיל בציוויו של בורא עולם, וממנו יונקת הקדושה הנוצרת כתוצאה מהיענות לציווי.
דומה שאין כברכה זו כדי לבטא את ההערכות שמעמד נישואין כדת משה וישראל מתקשה להיות המסלול היחיד בו הציבור החילוני בוחר להקים את ביתו המשותף. חלק ניכר מהזוגות מקימים את בתיהם לאחר שגרו ביחד, והברכה שהם היו מברכים לא היו מנסחים אותה הייתה ברכת האהבה והברית ששניהם יוצרים אותה לבדם ללא התערבות שמיים. אף על פי כן, ועל אף כל השינויים הגדולים, מוצאת את עצמה 'צהר' יחד עם רבנויות אחרות במצב בו אין הן מסוגלות לממש את הפניות הרבות לעריכת חופה וקידושין כדת משה וישראל לבני ובנות הארץ שאינם מקיימים אורח חיים דתי, ועמדותיהם אף עומדות בסתירה למה שמבוטא בברכה זו. בחודשי הקיץ אנו משיבים פני זוגות רבים ריקם, כיוון שאין לנו די רבנים המוסמכים לערוך חופה ונישואין. בדברים הבאים אני מבקש לבאר מדוע אין מדובר בתופעה א-נומלית ובלתי מוסברת, כי אם בדבר מה שהוא עמוק ויסודי, שמקורו בהכרה ברורה ולא בהיסחפות או שמרנות. אנתח ראשית את תוכנה של ברכה זו ואת ייחודה, ואאבחן את הפער הקיים בין הברכה לבין אורח החיים והתפישות החילוניות המקובלות. הניתוח יעצים את השאלה בדבר קיומן של חופות שמקורן בהלכה לציבור החילוני במדינת ישראל, ואת התשובה לשאלה זו אפרוש לקראת סוף המאמר.
הבה נתחיל ברקע. לכאורה שואל זוג חילוני את עצמו מה לרב ביום חתונתנו ובין שמחת לבנו, אם אינו חלק מחיינו לאורך כל הדרך? מה טיבה של ברכה הפותחת במילים "אשר קדשנו במצוותיו" בעוד שאין אנו מאמינים במקורו של ציווי חיצוני? כיצד מוצאים אנו את עצמנו מקימים בית בו איש קונה את האישה (שזו התדמית המקובלת של תפישת היהדות - שכמובן שאין לה בסיס אמיתי, ואין אישה "שייכת" לבעלה והוא לא קונה אותה)? מה לעם ישראל ביום מימוש האהבה הפרטית שלנו?
צרור שאלות זה הוא ההקדמה לפני הכניסה לתוכן הברכה עצמה - אין כיום חברה מערבית שאינה אוסרת גילוי עריות, אך ההגדרה של גילוי עריות שונה לחלוטין מזו המקובלת על פי ההלכה, ואף על פי כן אנו נוקטים בשפה המדברת על "ציוונו על העריות". למעלה מכך, כאמור לעיל, חלק גדול מאוד של הזוגות החילוניים נישאים לאחר שחיו תקופה ארוכה ביחד. בדרך כלל, הנישואין קשורים בהחלטה להביא ילדים לעולם והרצון לקבע את הקשר בחוזה מחייב - אורח חיים זה בוודאי שאינו מתאים לשפת הברכה "ואסר לנו את הארוסות". אמנם, בברכה מדובר על אירוסין שכלל אינם נהוגים בימינו, גם לא בעולם ההלכתי (למעשה תקופת האירוסין הנהוגה היום אורכת בסך הכל מתחילת החופה ועד סיומה), אולם היא משקפת אורח חיים של קשר ראשוני בין בני הזוג רק לאחר החתונה - ומה לנוסח ברכה זה ולעולם החילוני של היום. ששאלה זו מתעצמת בעובדה האחרונה המצוינת בגוף הברכה "והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין" - בעולם בו אין מכירים בסמכותו של גורם חיצוני לאסור או להתיר את ההתקשרות הזוגית - מה טיבה של ברכה זו?
מה אפוא מעניקה הקמת הלכתית ומסורתית לבני הזוג, שהם בוחרים להעמיד את ביתם בדרכה, ולהינשא כדת משה וישראל ? שתי נקודות גורמות לכך - ראשונה בהן היא היציבות המוענקת על ידי המסורת והשניה בהן היא הכנסת ממד הקדושה הטרנסנדנטית לתוך ההסכם בין בני הזוג.
נפתח במסורת - הדימוי הטוב ביותר לעולם התרבותי בו אנו חיים היום הוא החולות הנודדים. למעשה לא נותר דבר מה יציב אחד בעולמנו. הכל רלווטיבי, הכל בחירי, הכל יחסי, הכל ניתן להצגה בצורות שונות והכל פתוח. נשתמש במבנה המשפחה כדי להדגים את נדידת החולות. לא עבר זמן רב מאז אותה תקופה בה היה ברור כי במילה "משפחה" אנו מתכוונים למבנה מוגדר שיש בו אבא אמא וילדים. לא זו בלבד אלא שחלוקת התפקידים בתוך הבית הייתה יחסית זהה בכל הבתים (אנו זוכרים עוד את הטפסים שהגדירו את האבא בתור "ראש המשפחה"). הנישואין לא היוו אופציה בתוך כמה אפשרויות כי אם מסלול יחיד לקיום נורמטיבי בתוך החברה. היו דברים רבים שניתן היה למצוא רק בתוך המשפחה - מקביעת עוגן קבוע בקרקע ועד קיום יחסים. המשפחה הייתה המבנה בו חי רוב מוחלט של הציבור.
כל זה אינו קיים עוד כיום, ודבר אינו ברור עוד. ראשית, אין זה ברור מהו זכר ומהי נקבה לא רק לאור שינויי מין וניתוחים למיניהם, כי אם גם בשינוי מגדרי עמוק, בו אנו מוצאים חלוקת תפקידים אחרת, ותפקוד שונה של המשפחה. שנית, אין זה ברור כי המשפחה מורכבת דווקא על ידי זכר ונקבה שהם גם אבא ואמא - ישנה משפחה חד ההורית וחד מינית, רווקות שילדו וגברים מאמצים, ילדים שאשת אביהם אינה אימם או שבעל אימם אינו אביהם, ועוד דגמים אחרים של קיום. מעבר לכך, משפחה היא אחת האפשרויות לקיום חיים, ואף שהיא שכיחה מאוד היא לא היחידה. עצם העובדה שהיא לא יחידה ושקיימת אפשרות אחרת מקרינה על כל משפחה, בשל העובדה שהיא עומדת למבחן מחודש בכל יום. אנו רואים כי שיעור הגרושין עולה, הניאוף הנלווה עימו נהפכים לדבר מה שחיים עמו ומדברים עליו. הצירוף של כל אלה מלמד כי מה שהיה בעבר מקור היציבות והמשענת של אדם הפך להיות אתגר מתמיד ומערכת הזקוקה לטיפול מתמיד.
תיאור המשפחה הבנויה על חולות נודדים ולא יציבים לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על כלל העולם כולו בו אנו חיים. קשה למצוא דבר מה אחד מוחלט - אנו מדברים על "המוסר שלי והמוסר שלך", ההיסטוריה אינה עובדות אלא אוסף סיפורים ונרטבים והספרות אינה מוגדרת עוד בתחומה. דבר לא נותר יציב בעולמנו. מעבר לשאלה הפילוסופית של התנהלות בעולם הפוסטמודרני והיכולת לחנך, ליצור ערכי מוסר ולחיות לאורם מחלחלת תודעה עמוקה זו של חוסר יציבות לעולם הקיומי. הנהירה אחרי גורמים יציבים חיצוניים לאדם שיקבלו החלטות כמו מתקשרים ובעלי כוחות אחרים. החיפוש אחר אוטוריטות ופונדמנטליזם בין-דתי ובין-משטרי הם מתוצאות הגוברות של מהלך זה. כדי להסיר ספק לא יהיה זה נכון לקבוע במסגרת זו את העמדה השיפוטית ביחס לחוסר יציבות זו. יש בה חידושים מבורכים רבים, והעובדה שאין אנו נותרים אטומים וקפואים על מקומנו, כמו גם שינויים מבורכים רבים אחרים, יכולה לדבר בשבח המציאות בה אנו חיים. ברם, לא ניתן להכחיש את העובדה כי מציאות זו יוצרת מצוקה קיומית עמוקה, וכדרכה של כל קיצוניות, קשה לעמוד בה. העובדה שאנו מוצאים את עצמנו ערומים ממשענות יציבות מהווה קנאות קיצונית לשבירת המסגרות והמגדרים, ומעמיסה עומס נפשי קשה הזקוק למשענת היציבה.
הקמת בית כדת משה וישראל משיבה חלק מהיציבות של המשפחה למקומה. העובדה כי המעמד מתנהל בדרך מסורתית, ובאותה דרך בה הקימו הורי המתחתנים את ביתם וכן סבם וסבתם, משמשת נקודת עונג ועוגן. אמנם חלו שינויים בחלק מהמרכיבים של הנישואין לאורך הדורות, אולם במהות מדובר על אותו דבר עצמו. עשרות דורות שלפנינו הקימו בית בו קדמו אירוסין לנישואין, נתנו טבעת מהבעל לאישה ושברו כוס לציון חורבן ירושלים, ואנו ממשיכים אותם. משום כך גובר הביקוש למעמד המסורתי על פני הטקסים האלטרנטיביים. מה שנדמה כיתרון של הפנייה אל העכשווי והיצירתי, האישי והאוטונומי נחשף כחיסרון הגדול של מה שמבקשים זוגות רבים. אין מדובר רק על יציבות חיצונית. יציבות זו מקרינה גם על תוכנו הפנימי של הבית המוקם - אותה נאמנות ששררה בשנים קודמים ואותה הבנה כי מדובר בברית משותפת לאורך ימים ושנים הם חלק בלתי נפרד מעולם הנישואין. הרב המגיע לחתונה מביא עימו את המסורת ואת הגורם החיצוני המחבר את בני הזוג לשלשת הדורות. כל זה מעניק חוויה קיומית עמוקה שמייצבת את הבית.
אמנם, המסורת מותירה מקום נרחב ליצירתיות ולהוספה של נדבך אישי וגוון אישי. אין מדובר בקפיאה על השמרים, כי אם באפשרויות רבות ומגוונות. ואכן, תרומות אישיות של בני הזוג למעמד נישואיהם מקובלות מאוד, והם מוצאים את הדרך להכניס עיצוב עדין ורגיש למסגרת הנישואין. ברם, השורש ההלכתי עומד על מעמדו, ואינו מתכופף בפני שינוי ותמורה. אין הוא נענה לסערות הזמן, ואין הוא בנוי על חולות נודדים המעצימים את תחושת התלישות. ההלכה מסתערת על המציאות שוב ושוב, וקוראת לה לפסוע מעט פסיעות לאחור, לפנות חלל גם לדורות שקדמו, ולחדול מלראות בעצמה את חזות הכל. יסודות אלו של פסיעה לאחור ישמשו אותנו גם בבואנו לתאר את היסוד השני של הזיקה למעמד המסורתי - הקדושה.
הוגים רבים - רבנים, פילוסופים ומשוררים - ניסו לתרגם את מושג הקדושה למילים, ולא יכלו לו. המילים אינן מצליחות לעסוק במושג מופשט כלשהו. הלוא זו מהותו של המושג המופשט עצם הגדרתו מלמדת על אי-היכולת להלבישו במילים. המילים יכולות לנסות ולנסח את המסגרות בהן הקדושה מתחוללת, ולנסות להקיש ממנה למושגים אחרים. גם אנו מתקשים מאוד להגדיר את מושג הקדושה, אולם מבקשים לתאר דבר מה אחד מרכזי בה - הקדושה יונקת את הגדרתה ואת מהותה מעולם שהוא מחוצה לנו. אין מדובר בחיצוניות בין-אישית בלבד, כי אם בחיצוניות הנובעת מעולמות אחרים. אין קדושה בלי לדבר על אלוקות בצורה זו או אחרת. אין לדבר על קדושה בלי לומר שמקורה בעולמות עליונים שהם מחוץ לעולם שלנו.
בני הזוג המכניסים את האלוקים לתוך מעמד נישואיהם אומרים למעשה כי מה שמתחולל כעת אינו מתחולל רק ביניהם. אמנם, הם שהחליטו על החתונה, הם שיעצבו את אורח חייהם ואת דרכם, הם שכרתו את הברית המשותפת, והם שיקבעו את השיתוף הכלכלי. ברם, כל אלה הם המימוש המעשי של משהו עליון ונשגב יותר. הנישואים אינם ברית חוזית בין שניים, ולא אורח החיים או השותפות הכלכלית עומדת במוקדם. במעמד הנישואים היהודי ההלכתי אנו מכניסים לתוך חיינו המשותפים את הקדושה. את האמירה כי אנו כורתים ברית בעלת משמעות עילאית, שפורצת את גבולות הקיום שלנו אל החגיגי והנשגב. אנו יונקים ממקור זה את האיסורים ואת החובות, אולם בעיקר אנו יונקים ממנו את ההכרה שהזוגיות שלנו מועצמת ומקבלת משמעות קדושה נצחית.
גם בממד זה מדובר פחות על אידיאולוגיה ויותר על חוויה קיומית. רוב המקימים בית בעולם הרבני אינם מדברים במינוחי קדושה, ולא זו היא התפישה לאורה הם חיים את חייהם. לא היינו מבקשים מהם להגדיר מה מקומה של האלוהות בחיים ספק אם היו יודעים לענות על השאלה. ברם, אין אחד שלא חש כי הוא מבקש לקשור את חייו בנצח, וכי הוא מבקש שלחיי נישואין יהיה ערך מוסף הפורץ את גבולות הקיום המשותף. ציניקנים בשווה פרוטה ראו בעובדה זו את ההוכחה לאי-נכונותה הם טענו כי אם הקדושה לא הייתה קיימת היו בני אדם ממציאים אותה, ומכאן שהזיקה האנושית לבקשת הקדושה היא ההוכחה שאין היא קיימת. ברם, ההסתכלות הראויה על עובדה זו הפוכה לחלוטין - העובדה כי האדם מחפש אחר הנשגב הנצחי והעליון מלמדת על המקום המרכזי שראוי שיהיה בעולמו של האדם. הקדושה היא התמורה העמוקה של הקמת משפחה בעולם הרבני, והיא המביאה זוגות רבים לעשות זאת.
לא יהיה זה נכון לצייר ציור אידיאליסטי כה פשוט. המספרים מלמדים כי מספר הזוגות הנישאים כדת משה וישראל הוא פחות או יותר קבוע, מה שמלמד על ירידה במשקל היחסי של נישואין אלה. מוסד הנישואין הרבני תואר לעיל כנקודת העוגן היציבה והקדושה בתוך המציאות, אולם רבים אינם מבקשים דווקא אותה, או שאינם מאמינים ברבנות כמי שתספק נקודה זו ותעגן אותה בחיי הזוג. הרתיעה מקשר עם העולם הרבני בשל טעויות שנעשו על ידי הממסד ובשל רתיעה בכלל ממסדיות, כמו גם סיפורים עגומים של ניצול מעמד הרב לעשיית רווח אישי מחזקים את ההתרחקות מהחתונה היהודית המסורתית. שאלות רבות עולות גם מכיוונה של הרבנות - דווקא הקמת בית כדת משה וישראל על ידי מי שאינו חי את כל אורח חייו לאור ההלכה יוצרת בעיות לא פשוטות. היה לכאורה פשוט יותר שלא יקים אדם את ביתו לאור ההלכה אם זו אינה חלק בלתי נפרד מחייו. במצב כזה לא תהיה בעיה של גיטין, לא של ממזרות, לא של עוינות כלפי הממסד הרבני, ולא לחץ על פוסקי ההלכה להתכופף לאור מציאות חיינו כדי לאפשר את החיים לאור ההלכה בציבור הרחב.
עובדות אלה מלמדות על צורך ניכר לערוך בדק בית פנימי כפול. מחד גיסא, לתור אחר דרכים להעצים את הניסיון המתמיד לקשור את בנות הארץ ובני זוגם להקמת קשר של קיימא בדרכה של תורת ישראל. מאידך גיסא, בדק בית מחמיר אשר יציב ראי מול עולם הרבנות, ויתבע ממנו לשוב אל תפקידו ולמלא אותו נאמנה. מילוי נאמן של התפקיד אינו מופנה רק לערב החתונה. מילוי זה קשור קשר בל יינתק לדמות עולם התורה והיהדות, ולמקום בו תופסת היהדות במדינת ישראל ובמשוואה "יהודית-דמוקרטית". הערך המוסף של נישואין כדת משה וישראל יתקיים רק אם הוא יהיה חלק מתבנית תרבותית רחבה בהרבה, בו תימצא הרבנות בדיאלוג מתמיד עם האומה הישראלית כולה, ומעמד הנישואין לא יהיה "טקס" חריג, אלא חלק מריטואל החיים של האדם היהודי.
מוקדש באהבה לבעז נכטשטרן, מנכ“ל ומייסד כיפה, ויעל נובוגרוצקי, לרגל שמחת נישואיהם שתתקיים הערב