לפני שש שנים התכנסה קבוצת חברים בסלון אחד כדי להעביר יחד את ערב יום השואה. הם הקשיבו לעדות, שרו וניגנו, ופתאום מצאו את עצמם בעיצומו של דיון על האופן שבו השואה משפיעה על החיים שלנו כאן ועכשיו. בסוף הערב רצתה החבורה להפיץ ולשתף את הדיון, וככה התחילה היוזמה, שצברה בשנתיים האחרונות תאוצה רבה.
אחד מאותם ערבים, התקיים אמש (ד') ב'קומה השנייה', מרכז הצעירים של רמת גן לא סלון ביתי אבל עדיין אווירה שמאפשרת דיון וקשר עם המספרת. הערב החל עם 50 צעירים מרחבי העיר, שבאו לשמוע את עדותה של הניצולה ציפורה אדלשטיין, שכתבה ספר ביוגרפי המכיל את הזיכרונות מתקופת השואה. העדות, שנמשכה כשעה וחצי בשתיקה מופתית מצד המאזינים הצעירים.
אדלשטיין, ילידת רומניה, סיפרה כי נולדה עם נכות ברגליים, שלא איפשרה לה ללכת, ובמהלך השואה, זכתה לפגוש רופא, או כפי שהיא כינתה אותו "מלאך" שעזר לה, ניתח את רגליה, ובזכותו היא עומדת היום יציבה.
חברה, שהגיעה איתי לערב, ניגשה אליי בסיום העדות, ונראתה מבואסת: "אני מאוכזבת מאוד". כששאלתי אותה "למה?", היא אמרה "זו לא הייתה עדות קשה, משפחתי עברה דברים כל כך מזוויעים, אבל אצל ציפורה כולם נשארו בחיים".
בסיום העדות, הקהל הרב התפזר, ונותרה קבוצה קטנה של כ-20 צעירים שרצו לשתף, ולדבר על השואה. השאלה שהעסיקה את רובם הייתה "מה יהיה הלאה? מה יקרה אחרי שהניצול האחרון ימות?". מאיה ראז, מנהלת המרכז, אמרה למשתתפים שיום השואה, הוא יום חשוב במיוחד עבורה, מכיוון שאין לה קשר משפחתי לשואה, והיא לא גדלה איתה כמו "אשכנזים".
בדיון שהתפתח, אמרה אחת המשתתפות: "יום השואה הוא לא לאשכנזים בלבד, גם אני לא אשכנזייה ויכולה מאוד להזדהות". משתתפת אחרת אמרה בתגובה:" אם כבר מדברים על אשכנזים וספרדים, יש משהו שאף פעם לא היה ברור לי. סבא שלי, הגיע לארץ בלי כלום, בנה את עצמו מאפס ומעולם לא התלונן. למה יש מזרחים שמתלוננים על קיפוח עדתי? סבא שלי, אשכנזי, שרד את התופת, ולא ביקש שום דבר!".
לפתע, אחת מהמשתתפות אמרה "תקשיבו, העדות ששמענו היום, לא הייתה עדות שואה". ראז, מנהלת המרכז, טענה כי השואה, לא קשורה אך ורק לתיאורים גרפיים וצהובים: "זה נכון שיום השואה אמור לחבר אותנו לזוועות, אבל לא צריך שתהיה בכל עדות פורנוגרפיה של מוות". "זו לא פורנוגרפיה של מוות, אני לא מזלזלת, פשוט, ציפיתי לשמוע סיפור אחר, שאותו היא לא סיפרה" אמרה המשתתפת, וחברתי הינהנה בהסכמה.
ניסיתי להבין, מדוע לי זה לא הפריע שלא שמעתי תיאורי זוועה. אולי כי פשוט הרגשתי שאני יודעת מספיק, ואין לי צורך בריגוש שהצעירים כיום מחפשים, בשביל להתחבר לאסון. ולמה חייבים את כל ה'צהוב' הזה? האם אי אפשר בלי? "לדעתי, זיכרון בסלון זו הדרך שלנו לתת לשורדי השואה לשתף את מה שעבר עליהם, כי אין להם מתי. היום זה הזמן" סיכמה ראז בסיום הערב.
הערב החל ב19:00, בשעה 22:00 לאחר שהדיון כבר הסתיים, הצעירים שבמקום עוד המשיכו לדבר בינהם על ספרים, סרטים, משמעויות השואה, מה יקרה בעתיד? מה יהיה התפקיד המוטל עלינו?
"יצאתי אופטימית" אמרה לי אחת מחברותיי בדרך חזרה לתחנת האוטובוס. "את לא מתחרטת שהגעת?" שאלתי. "לא, אחרי השיחה שהייתה והאנשים שפגשתי שם, אני מרגישה שיש עוד סיכוי שהשואה לא תישכח".