פרשיות השבוע

מצא את ההבדלים

הצלה, איחוד ומה הקשר לישראל?

מערכה א:

ביום אביב אחד, הוקם בשיתוף עם מד"א הארגון "הצלה ישראל". המטרה הייתה טיפול משלים למד"א ע"י מתנדבים חרדים בשילוב ההלכה. לארגון יש אופנועים, ביפרים וציוד החייאה, ובראש הארגון עומד דוקי גרינוולד תושב ירושלים.

אך כמו בכל סיפור טוב, גם לכאן הגיע החתול השחור המפורסם- והופ! במלחמת לבנון השנייה, קם ארגון מתחרה מתוך הארגון עצמו. ולמען לא תתבלבלו, ובשם המקוריות, החליטו המורדים לקרוא לעצמם: "איחוד ההצלה".

מערכה ב:

"הצלה ישראל" (זה המקורי), קצת התעצבנו כי ה"איחוד הצלה"(זה החדש) ממשיך להשתמש בציוד שלהם, במקביל להוצאת דיבתם רעה. אך ל"איחוד הצלה", איך לא, זה לא ממש הרגיש חריג. אז מה עושים? תובעים בבית הדין הרבני.

בית הדין קובע: איחוד פויה! לא יפה בכלל. ואז "הצלה ישראל" שמח וצוהל.

ו"איחוד הצלה"? לא ממש מתרשם. הולך להביא חתימת הורים שהם רבנים מפורסמים +תוספת איומים. וככה, בית הדין הרבני המקורי נבהל ומחליט לפרוש מהתיק.

מערכה ב נגמרת ללא הכרעה משפטית כשהמלחמה האמיתית מתנהלת בשטח.

נכון. זה סיפור מורכב להבנה ומתיש, במיוחד שהוא לא ממש תפס אצלנו כותרות ואנחנו לא מעודכנים בנושא "און ליין".

אז למה בכלל לכתוב על זה תשאלו? כי אם הפחד מלמצוא את עצמכם באמצע המלחמה הזאת כשתצטרכו אמבולנס, יגרום לכם לנסוע בזהירות יתרה ולחגור טוב טוב את הילדים, אז אני מוכנה לשכתב לכם גם את "אנטיגונה".

לא כזה ברור

על רבנים וחופות אחרות

בעקבות הפרסומים על כך שהרב לאו קיבל כסף לעריכת חופות, שלח המשנה לפרקליט המדינה מכתב לרב יונה מצגר, בו הוא דורש עשיית סדר בתחום החופות - פרסום "האסור" וה"מותר" והמחיר אותו ניתן לדרוש.

בכתבה שפורסמה בYNET, לא הוזכר ולו במילה ארגון "צוהר" בו הרבנים מחתנים את הזוג ללא שום תמורה (למעט הוצאות נסיעה), ומתחייבים לחופה אחת בלילה, דבר שכלל לא ברור לרבנים אשר עובדים מטעם הרבנות, מקבלים כסף ללא פיקוח ועושים ככל העולה על רוחם, ובעיקר- עסוקים בלשים רגליים לרבני צוהר, כשהם מוציאים עוד ועוד הנחיות שמקשות עליהם לקבל את עריכת החופות.

אם כן, ברור למה ישנה שאלה על התנהגותו הרב לאו, ואחרי שנים של בלאגן בהחלט מישהו צריך לעשות סדר. אבל לשלוח את המכתב לרב מצגר, ש...איך לומר? שבעת כהונתו בתפקידו הקודם, הועלו, לכאורה, תהיות בנושא - הופך את העניין למגוחך עד מגוחך מאוד.

אבל נו, התרגלנו. ככה זה כששולחים מכתב לשם יחסי ציבור ולא באמת כדי לשנות משהו.

מחליפים את גידמאק

בשדרות כיום יש מאות מתנדבים אשר פועלים ללא לאות למען האוכלוסיה המופגזת והמוזנחת. המתנדבים עוברים מדלת לדלת, מחלקים אוכל ושתיה, מתענינים בשלומם של דרי הבית ודואגים לעזור להם להתפנות מהעיר או להקל על השהות והחרדות.

בנוסף, ארגון "פעמונים" (כמו התוכנית "משפחה חורגת" בטלווזיה, רק בלי הפרסום) החל אף הוא לפעול בשדרות במטרה לעזור לאנשים להשתקם כלכלית ולחזור למעגל העבודה.

אין ספק שעמ"י מתגלה בגבורותיו בימים אלו. אך ככל שגודל העזרה ההדדית ומערך ההתנדבות תופס תאוצה- כך הממשלה מתפקדת ברוורס. כשאולמרט יודע שאם לא גידמאק- אז פעמונים, אם לא פעמונים -אז מתנדבים ואם לא מתנדבים- אז גמ"חים, אז הוא- לא ממהר לעשות.

אבל היי! לפחות הוא מעריך אותנו.

מה לעשות? לעשות!

השבוע התקיימה בגוש עציון, שבת "הכשרה ציונית" לחניכי בני עקיבא העולמית שהגיעו מ-19(!) מדינות שונות ברחבי העולם. במהלך השבת הם עברו פעילויות משותפות למרות קושי השפה, פאנלים בנושאים שונים וכמובן- מפקד מסורתי ושירת "יד אחים". המסורת הזאת מתקיימת במשך 50 שנה ובעלת רייטינג גבוה בקרב הקהילות השונות.

אז כנראה שזוהי מהות ההבדל ביננו לבין החו"לניקים . מסתבר, שמה שגורם לנו ברגעי משבר לחלום על המעבר מעבר לים אלו לא הבגדים, לא הכסף ואפילו לא השפה, אלא זה שהם פשוט עושים. בלי לברבר בלי לדבר ובלי להתווכח.כבר 50 שנה- פשוט עושים. ועם כל הברדק שהולך פה בזמן האחרון - מעולם חו"ל לא היה נראה לי קורץ יותר.

פשוט עושים

וזה בדיוק הזמן לדבר על זאב גולין - האדם האמיץ שמארגן יום מחאה של הציבור הדתל"י על כל מה שמציק לציבור שלנו ועוד לא טופל- החל במגורשי גוש קטיף וכלה ביחס לבנות השירות הלאומי.

לפי התכנון של האיש (שאינו מייצג אף עמותה או ארגון), ביום עצמו כל מי שחובש כיפה סרוגה לא יתייצב בעבודתו (למעט מי שעובד בשירותי חירום), האולפנות והישיבות יסגרו, ונעלה כולנו לירושלים לחלק חומר הסברה לכל מי שיהיה מוכן לשמוע אותנו.

אמנם להגיד לדת"ל למחות על היחס אליו, זה כמו לפתוח את הכלוב לציפור שגדלה בו ולא רוצה לעזוב את הבית. אבל מה שחשוב פה זו לא המטרה- אלא העשיה.

צאו מהבית ובואו לירושלים כי בעשיה ובמחאה- ננצח!

מוטציות גנטיות לסיום

בתור תימניה שנשואה לאשכנזי, יצא לי לבלוע כבר כמה צפרדעים בחיי הנישואין הקצרים שלנו.

זה התחיל בפסח הראשון שבישלנו בבית ונאלצתי לרוץ לסופר 5 פעמים הלוך ושוב, כשכל פעם אני צריכה להחזיר מאכל קטניות אחר. אמנם בהתחלה, בשם האהבה והשפעתה של מדריכת הכלות, ספגתי הכל והתנהגתי למופת.

אבל, כשהמוכר שהחזרתי לו את התיבול גריל לעוף (כן,כן. גם זה היה קיטניות) צחק ואמר- "עזבי אותך! זרקי את הווזווז מהבית!", וסבתא בתור ברכה להולדת הנינה אמרה בדמעות: "יא עיוני! עם כל נין ונין דוהה להם הצבע..."- התימניה שבי התחילה למרוד ולחלום על הטמנת חילבה מרירה וירוקה בצלחת של החצי. בשם האהבה כמובן.

אבל עם כל הקושי, אני יודעת שלדור הבא יהיה הרבה יותר קל כי העדות בהחלט מתחילות להתערבב זו בזו. לא רק בחיי הנישואין.

השבוע לדוגמא נתבשרנו על "הילולא ספרדית לרב אשכנזי" בחדרה עיר הקודש תובב"א.

מדובר בביהכ"נס שהוקם במסורת אשכנז, אך במשך השנים האוכלוסיה שהתפללה בו הפכה רובה לספרדית. לאט לאט ירד מספר המתפללים בו, עד שהרב בורשטין זצ"ל שיכנע את המתפללים לעבור לנוסח ספרד, ואת ימי הזכרון למתפלליו הקודמים של ביה"כ - להמשיך בנוסח אשכנז. המתפללים השתכנעו וכך המניין המשיך, וכשהרב בורשטיין זצ"ל נפטר החליטו באי ביה"כ לערוך לזכרו הילולא. בנוסח ספרד כמובן.

עכשיו רק נשאר שמישהו ישכנע את 5 בתי הכנסת התימנים באותו רחוב להתאחד (אחד מהם של סבי ז"ל), ונדע שניצחנו לא רק את המנהגים אלא גם את הגנים...