פסיקת בג"צ מן השבוע שעבר בעניין אמיר עוררה, כצפוי, תגובות נזעמות מצד הממסד הרבני והמפלגות הדתיות, ובמידה לא מעטה של צדק. אלא שדומה כי גם הפעם, למרבה הצער, בחר בג"צ לקצץ בסמכויות בתי-הדין הרבניים במקום הלא-נכון. יתרה מכך, בעשותו כן עורר עליו שוב את זעמם של מגיני המערכת הדתית, מה שיקשה עליו מן הסתם לפעול לצמצום סמכות בית-הדין במקום בו הדבר נחוץ באמת, קרי באפשרות הקניית סמכות בדרך של כריכת עניינים הנלווים לתביעת גירושין.
פרשת אמיר עסקה בשאלת סמכותו של בית-הדין הרבני להכריע בתביעה לאכיפת הסכם גירושין, שכלל סעיף של פיצוי מוסכם מראש בדמות העברת מחצית מן הרכוש שקיבלה האשה-האם, לטובת האיש-האב, במקרה בו יידרש האב לשלם סכום מזונות-ילדים גבוה יותר מכפי שסוכם עליו בהסכם הגירושין. עוד כלל ההסכם סעיף של תניית שיפוט מוסכמת, שבה נקבע כי כל סכסוך עתידי בנוגע להסכם הגירושין יתברר בבית-הדין הרבני (ולא בבית-המשפט לענייני משפחה). ההסכם כולו אושר בבית-הדין הרבני, שאף נתן לו תוקף של פסק-דין, כפי שנעשה בדרך-כלל במקרים כאלה. משפנתה האשה-האם לבית-המשפט לענייני משפחה, בשם הילדים, בתביעה נגד האיש-האב להגדלת מזונותיהם, תבע הוא את אכיפת ההסכם בבית-הדין הרבני. מעניין לציין כי בשלב התחלתי של הדיון, בית-הדין הרבני, אשר היסס כפי הנראה בנוגע לסמכותו לדון בתביעה, היפנה את השאלה ליועץ המשפטי לשיפוט הרבני דאז. הלה, בהתאם לפסיקה קודמת של בג"צ בעניין דומה (בפרשת סימה לוי) קבע שאמנם אין לבית-הדין הרבני סמכות לדון בתביעה לאכיפת ההסכם. בכך אכן יישם היועץ את ההלכות הקודמות בשאלות אלה של סכסוכי סמכות בין המערכת הרבנית לאזרחית. אלא שבחוות-דעתו הוא גם העלה את האפשרות, שלא עלתה במקרים קודמים בסכסוכי גירושין, שבית-הדין הרבני ידון בתביעה לא מכוח הסמכות הנתונה במסגרת חוק שיפוט בתי-דין רבניים (שהרי זו כאמור אינה קיימת ביחס לאכיפת אותו סעיף בהסכם הגירושין), אלא מתוקף סמכות כללית כבורר, מכוח הסכמת בני-הזוג להתדיין בפני בית-הדין בכל מקרה של סכסוך עתידי ביניהם. בית-הדין האזורי מצידו, ולאחריו בית-הדין הרבני הגדול שאילו ערערה האשה, קבעו כי הסמכות להכריע בתביעה לאכיפת ההסכם מסורה לבית-הדין הרבני הן בגדר פעולתו כערכאת שיפוט מוסמכת בתחום ענייני המעמד האישי, והן במסגרת פעולתו כבורר. על כך עתרה האשה לבג"צ.
חידוד השאלה המשפטית בדרך הזו מאפשר למקד את תשומת הלב לחידוש המשמעותישבפסק-הדין הנוכחי, אשר התייחס למישור שמעבר לשאלת הגירושין, באשר לאפשרות פעולתו של בית-הדין הרבני כבורר. בשאלה זו פסקה השופטת פרוקצ'יה באופן שאינו משתמע לשתי פנים, בקובעה כי בית-הדין הרבני נעדר סמכות לפעול כבורר בנושאים אשר לא נתונה לו בהם סמכות עניינית מכוח החוק. בכך, במחי פסיקה אחת, נשללה אפשרות בתי-הדין הרבניים הממלכתיים לפסוק, על דרך של בוררות, במגוון רחב של סכסוכים עסקיים, מסחריים ואחרים אשר הציבור הדתי מפנה אליהם.
לאורך שנים נמנעו שופטי בג"צ באופן עקבי מלהגביל את פעולת בתי-הדין הרבניים הממלכתיים כבוררים, ולא בכדי. הימנעות מודעת ומכוונת זו מלמדת על הכרת שופטי בג"צ בצורך של בני הקהילה הדתית להיזקק לערכאת שיפוט דתית פנימית להם בעת מחלוקת, ודווקא לערכאה שיש לה גם מעמד ממלכתי רשמי, דבר שמקנה לה, בחוגים דתיים מסוימים, יתרון על פני בתי-דין רבניים פרטיים. היא גם מלמדת על ההכרה בחובת המדינה לתת מענה לצורך זה. ניתן אף לראות בכך סממן מסוים של פלורליזם משפטי. לא הייתה לשופטת פרוקצ'יה כל סיבה לסטות מהקו העקבי של ההימנעות הזו. את שאלת פעילותו של ביה"ד בפרשת אמיר כבורר ניתן היה לפתור בפשטות, בקביעה שתניית השיפוט בהסכם הגירושין אינה מהווה הסכם בוררות. כניסתה של השופטת פרוקצ'יה לעובי הקורה מלמדת על כוונה מודעת לשבור את רצף ההכרה שבשתיקה בפעילות בתי-הדין הרבניים כבוררים, ועל כך יש להצר. ניתן היה לפתור בדרכים שונות את הקשיים המבניים שמעוררת פעילות בתי-הדין כבוררים, כגון הנחיה להוסיף שעות עבודה לצורך דיון בבוררויות ולהפריד בין שני סוגי הפעילות, או להקים מחלקה מיוחדת לבוררויות, ועוד. אך לא היה כל צורך בהטלת ווטו מוחלט על הפעילות כולה.
במקום לשמר את המצב הקיים, אשר שיקף כאמור אישור שבשתיקה לפעילותו של בית-הדין הרבני כבורר, ובכך לצבור נקודות זכות בזירת הקרב, מביא פסק-הדין האחרון להסלמת מאבק הסמכויות בין המערכות. כתוצאה מכך עלול לקטון כוחו של בג"צ לצמצם את סמכות בית-הדין הרבני במקום שבו הדבר נדרש באמת, בתחום ענייני הגירושין, בכל הנוגע לאפשרות להקנות לבית-הדין הרבני סמכות בדרך של כריכת עניינים הנלווים לגירושין, כולל ענייני הרכוש, ובכך לכפות למעשה את סמכות בית-הדין הרבני על הצד שכנגד. זהו המצב הבעייתי שנגדו יש לצאת. כאן טמונה הסכנה האמיתית, המביאה לתופעה הקשה של ניצול פערים בפסיקה בין הערכאה הרבנית לאזרחית, אשר בדרך-כלל מיטיבים עם הגברים ומרעים עם הנשים.
אכן, אין גם להסכין עם האפשרות להקנות סמכות ב"הסכמה" לבית-הדין הרבני לדון בענייני רכוש בני-זוג המצויים בסכסוך גירושין, מן הסיבה הפשוטה שלנוכח השליטה המוקנית לבעל על הגט, כל הסכמה המושגת כחלק מן הנסיון לקדם את מתן הגט עלולה להיות נגועה בכפייה ביחס לאשה. חשש זה מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בהקניית סמכות לערכאה שבה עלולה האשה להפסיד את כל הזכויות המוקנות לה ברכוש המשפחתי מכוח הדין האזרחי. אך אפשרות זו כבר נשללה ממילא בפסיקה הקודמת, בעניין סימה לוי. כל עוד מדובר בסכסוך אזרחי בין צדדים שאינם בני-זוג, ואשר אין ביניהם פערי כוח הנובעים מקשר של נישואין, החשש מפני הסכמה מאולצת צריך לסגת בפני השיקול של כיבוד האוטונומיה הפנים-קהילתית והפלורליזם המשפטי.
יש להניח, כפי שאף נרמז במאמר המערכת של "הארץ" מיום 10.4.06, כי השלב הבא במערכה יהיה "חוק עוקף בג"צ", אשר יוסיף לבית-הדין הרבני סמכויות בוררות. כאמור, ניתן היה למנוע זאת. מעבר לכך, בעוד שבפסיקה מאוזנת יותר ניתן היה לשמר את אי-האפשרות להקנות סמכות בוררות בסכסוכים כספיים שלאחר גירושין, קשה להאמין שהבחנה זו תישמר בחקיקה שתקודם ממניעים של הרחבת סמכויות בית-הדין הרבני, וספק רב אם תהיה היא גם קשובה לצורך להגן על הצד החלש בסכסוכי גירושין.
** ד"ר רות הלפרין-קדרי היא מומחית לדיני משפחה, ועומדת בראש המרכז לקידום מעמד האשה ע"ש רקמן בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן