סוגיית מינוי הדיינים והשופטים, כשירותם וזהותם, עולה על סדר היום הישראלי מעת לעת. בשנים האחרונות היא מעוררת לא פעם סערות ציבוריות, כשהטענות העיקריות מושמעות נגד הרכבו החד גוני מדי של בית המשפט או בית הדין, שאינו "מייצג" או "משקף" את החברה הישראלית על גווניה השונים.
עיון בתורה מלמד שהתכונות הנדרשות משופט בישראל מקבלות דגש שונה לחלוטין מזה הנוהג בימינו. בעוד שבימינו מושם עיקר הדגש על תנאי כשירות אובייקטיביים, דוגמת גיל, השכלה משפטית, ניסיון בן מספר שנים מינימלי בעריכת דין (ורק בשוליים נדרש "מזג שיפוטי"), בתורה מופיעים קריטריונים שעל פניהם הם סובייקטיביים לחלוטין. כך, כבר בדברי העצה שנתן יתרו למשה (שמות יח, כא): "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שנאי בצע", וכך גם בפרשתנו (דברים א, יב-יד): "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם. ותענו אותי ותאמרו: טוב הדבר אשר דברת לעשות". הווי אומר: לא רק הידע המשפטי, ה"חכמה" היא תנאי מוקדם למינוי דיין בישראל, אלא גם, ואולי בעיקר, יראת אלוקים, דבקות במידת האמת ושנאת בצע.
גם בתוספתא (חגיגה ב, ט), ניתן דגש לאופיו של הדיין ומידותיו, ולאו דווקא לידיעותיו במשפט או למידת חריפותו (אם כי, כמובן, גם אלה מסייעים במלאכת השיפוט): "היו יושבין ובודקין: כל מי שהוא חכם ועניו ושפוי [=נעים, נוח ורך] וירא חטא ופרק טוב ורוח הבריות נוחה הימנו עושין אותו דיין בעירו".
בכיוון זה ממשיך גם הרמב"ם בהלכות סנהדרין (ב, ז): "בית דין של שלושה צריך שיהיה בכל אחד מהם שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ענווה, יראה, שנאת הממון, אהבת האמת, ואהבת הבריות ובעלי שם טוב. ובמה יהיו אהובים לבריות? בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ודיבורן ומשאן בנחת עם הבריות, ובכלל אנשי חיל שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו".
בניגוד לפירוש נפוץ, שלפיו תכונת "אנשי חיל" מכוונת כלפי כוחם של הדיינים, שיוכלו לעמוד בפני בעלי דין אלימים, או כלפי מידת עושרם (ו"חיל" – היינו ממון), שלא יהא קל לשחד אותם, בוחר הרמב"ם בפירוש שמבטא את תפישתו השיפוטית. ובקצירת האומר: מקום מרכזי בתפקיד הדיין הוא "להציל עשוק מיד עושקו". גם אם הדבר כרוך בעמידה איתנה מול עריצים למיניהם, או מול בעלי הלכה מחמירים, עליו לעשות הכל כדי למלא משימה זו.
בימינו, חשוב לזכור זאת, כאשר ממנים דיינים לבית הדין הרבני, שאחד מאתגריו הגדולים הוא הטיפול בעגונות ומסורבות הגט. קולן של עגונות, ודמעתן - "דמעת העשוקים", הולכים ובוקעים מסוף העולם ועד סופו. מימים ימימה, נתנו חכמי ההלכה את דעתם לשם מציאת מזור לסבלן של עגונות תוך חתירה מתמדת לפתרון שיתירן מכבלי העגינות. כל הניגש לעסוק בנושא זה צריך לעשות כן מתוך מודעות ורגישות לפתרונות השונים שהוצעו על ידי חכמי ההלכה, ויש בהם כדי הבאת מזור לכל אותן עשרות, מאות ואלפי נשים עגונות ומעוכבות גט שאינן יכולות לחיות חייהן בשקט ובשלווה, ונידונו ל"מאסר עולם" עקב עגינותן. עולמה של כל אחת מהן - "עולם מלא" הוא.
סוגיית התרת העגונה טרדה וטורדת את מנוחתם של חכמי ההלכה בכל הדורות. למן ימים קדמונים ועד ימינו-אנו, עשו ועושים הם לילות כימים בניסיון למצוא מזור לאותן נשים שנותרו בעגינותן, פעם בכה ופעם בכה. עיון בספרות ההלכה מלמד שברובם המכריע של המקרים שעלו עד לשנים האחרונות על שולחנם של חכמי ההלכה - אם כי לא בכולם - נמצא הפתרון ההלכתי, ולא פעם היה זה פתרון אמיץ, של "אנשי חיל יראי אלוקים", שאִפְשֵר לעגונה להינשא ולהשתחרר מכבלי עגינותה. מציאות ימינו, שבה נותרות מאות ואלפי נשים עגונות ו"מעוכבות גט" מהווה אפוא חריג וסטייה מהנורמה שהייתה בקהילות ישראל בכל הדורות. עובדה זו כשלעצמה, החריגה מן הנורמה, צריכה הייתה לעורר את חכמי ישראל שבדורנו לעשות מעשה ולטכס עצה כדי שיימצא לכל אותן עגונות פתרון של ממש, במסגרת ההלכה.
הימצאותן של עשרות, מאות ואולי אלפי נשים "עגונות" ו"מעוכבות גט" ברחבי העולם היהודי, ככל שהיא נובעת ונסמכת על שיקולים שבהלכה - מנוגדת להיגיון ול"שכל הישר", הרואה בתורת ישראל "תורת חיים", ומעלה על נס את העיקרון שחיי הנישואין של האשה - "לחיים ניתנו ולא לצער ניתנו". בראש ובראשונה, מוטלת לעשות לפתרונה של בעיה זו, בכל האמצעים שקיימים – בכוח ההלכה ובתוך עולם ההלכה – על דייני ישראל, ועל הציבור שממנה אותם. רק כך יימצא מזור לכל אותן עלובות שדמעתן מגעת עד כסא הכבוד וקול שוועתן-זעקתן מבקיע שערי שמים.
ויפים לעניין זה דבריו המרגשים והמאלפים של "איש ההלכה" הגדול, ר' חיים איש בריסק, כפי שהובאו במסתו המופלאה של נכדו, הרי"ד סולובייצ'יק, "על התשובה": "סיפר לי דודי, הרב מאיר ברלין, כי פעם שאל את ר' חיים, איש בריסק, מה היא תעודת הרב. ענה ר' חיים ואמר: "לתבוע עלבונם של גלמודים ועזובים, להגן על כבוד עניים ולהציל עשוק מיד עושקו". לא ההוראה, לא ההנהגה הפוליטית, אלא התגשמות אידיאלי הצדק הינה עמוד האש של רב ומורה הוראה בישראל. התגשמות אידיאלי הצדק היא מילוי תעודת יצירה שהוטלה על האדם, תיקון העולם במלכות ההלכה וחידוש פני הבריאה.אין פולחן דתי מועיל כלום אם דיני הצדק ועקרונותיו מתחללים ונדרסים ברגל גאוה. "מצוה הבאה בעבירה" - אינה כלום. "אני ה'... שונא גזל בעולה". עושק מעכב תפילותיו של אדם מלהתקבל במרומים. צער עניים וחלישות דעתם של אביונים, שפלי רוח, שקולים כנגד כמה מצוות".
"לשמוע אל המעיקות", "לתבוע עלבונם של גלמודים ועזובים, להציל עשוק מיד עושקו" - זו כל התורה כולה, ואידך - אך פירושא הוא.