חלקים גדולים בעולם בן ימינו נגועים בתיוג חד ממדי: או שאתה חרדי, או שהנך פורק עול מצוות. או שאתה דתי, או שאתה אקדמאי. או שאתה מודרני, או שאתה אורטודוכסי. כל הדתיים הם ימניים פנאטים ושוחרי מלחמה, כל השמאלנים הם יאפים אשכנזים ליברלים. כל החרדים חשוכים. כל תושבי רמת אביב ג' הם חילונים, נטולי ערכים, מחללי שבתות ובועלי נידות שסופם גיהנום. הדבקת התויות יוצרת עולם חדגוני, פלקטי, פשטני, ובעיקר רחוק מן האמת.
תופעה דומה מתרחשת לא אחת בעולם ההלכה. דרדקים שטרם יבש חלב רבם מפיהם, בני בי רב דחד יומא קובעים בפסקנות: "החזרת שטחים - ייהרג ואל יעבור". אחרים, שלא שנו ולא למדו, עונים כנגדם: "אין מצב שלא נחזיר שטחים, והלא זהו פיקוח נפש". קביעות מסוג זה רווחות אצלנו לרוב. אכן, כל המכיר מקרוב את עולמם של יהדות, ההלכה היהודית והמשפט העברי, יודע עד כמה רחוקים הם מפשטנות יתר זו, ועד כמה מתאפיינים הם במורכבות.
חכמי ההלכה לא נטו לראות את העולם במשקפיים חד ממדיות. הם לא הרכיבו משקפיים, לא ורודות ולא שחורות. הם ידעו להבחין היטב בין מצב של "לכתחילה" לבין "דיעבד", בין דרך המלך של ההלכה, שבה ניתנת תשובה – גם אז, לא תמיד אחת ואחידה – לשאלה שמתעוררת, לבין נסיבות שבהן יש להתחשב ב"שעת הדחק", ב"הוראת שעה", ב"עת לעשות לה' " ואפילו, רחמנא ליצלן, בשיקולים של "מה יאמרו", כיצד תיראה ההלכה בעיני אנשים שאינם אמונים על ברכיה, בני ברית ושאינם בני ברית. לא תמיד בחנו רק מה תהיה התוצאה המיידית. לא אחת נתנו דעתם בהכרעת ההלכה דווקא להשלכות מרחיקות הלכת שתהיינה לעמדה הלכתית מסוימת והכריעו את הכף על פיהן.
בראשית פרשת ראה מוצעת לכאורה אלטרנטיבה בינארית: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". "ברכה" או "קללה". ההכרעה שמוצגת כאן היא גיליוטינית: הכל, או לא כלום. כך תויגו גם ההרים: להר אחד נדבקה הברכה, ואילו ההר השני תויג כהר הקללה. יקוב הדין את ההר. הדימוי השלילי דבק בו. ואנחנו לא נדע על שום מה. כביכול, הסטריאוטיפ דבק בו. קללה מיסטית, מסתורית, רובצת עליו, ולא יעזור לו עוד שום דבר.
התרגום, ובעקבותיו רש"י, מנסים מעט למתן תדמית זו כשהם מפרשים: "את הברכה – ית מברכיא", את המברכים, "ואת הקללה – ית לוטין", את המקללים. וצריך עיון מה טעם נדבקו המקללים דווקא להר עיבל. אמנם, הרמב"ן אינו מקבל פירוש זה. מעבר להיותו מנוגד לפשט הלשון, עדיין לא נזכרו כלל מברכים ומקללים עד פרשת כי תבא. לפיכך, תולה הרמב"ן את טעם קללתו של הר עיבל במיקומו הגאוגרפי, בצפון שעליו נאמר "מצפון תיפתח הרעה" (ירמיה א, יד). הרש"ר הירש מרחיק לכת ומתאר את הר גריזים כנאת מדבר מהממת ביופייה, שופעת ירק, לעומת הר עיבל, הצחיח והשומם. המציאות, מה לעשות, לא תמיד מתיישבת עם תיאור אוטופי זה. יתר על כן, עיון בתורה עצמה מגלה שלהר עיבל גם פנים שוחקות. עיון בפרשת הקללה שלהלן (דברים כז, ד) מלמד שבני ישראל נצטוו להקים את המזבח לה' דווקא בהר עיבל, ומיד לאחר מכן: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוקיך". וכאן הבן שואל: לשמחה מה זו עושה? שמחה על הר הקללה? דווקא שם, מכל ההרים, במקום המקולל, יש להקים את המזבח? החזקוני והבכור שור, מבעלי התוספות, רואים זאת כמעין "פרס ניחומים" להר שנתקלל. ומכל מקום, דומה שבציווי זה ביקשה תורה ללמדנו להימנע מסטריאוטיפים, מתיוג שלילי. אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך מקום שאין לו זמן.
גם המשך הפרשה מבטא את חובתם של אדם מישראל, ובמיוחד את חכם ההלכה והדיין לראות את המורכבות שבחיים. אסור להם לראות רק את הדין. חובה עליהם להסיט עיניהם לרגע מן הספר ולהתבונן גם בבעל הדין, גם במציאות הניבטת מבעד לחלון. לצד מצוות "שמור ושמעת את כל הדברים האלה" מצווה אדם מישראל לעשות את "הטוב והישר בעיני ה' אלוקיך". אך מהו אותו "טוב וישר"? רש"י פירש: "הטוב – בעיני שמים", ו"הישר" – בעיני אדם, ללמדנו שלא די בעשיית הטוב בעיני הקב"ה, אלא חלה חובה לעשות גם את "הישר בעיני אדם". גם ל"מה יאמרו הבריות" יש חשיבות. ביטוי דומה מופיע בפרשת ואתחנן (ו, יח): "ועשית הישר והטוב בעיני ה' ", ואף שם פירש רש"י, שה"טוב" אינו רק עמידה על הדין, אלא פשרה של "לפנים משורת הדין", שהמשפט העברי רואה אותה כחובה של ממש, ולא רק כברירה הנתונה ביד הדיין.
כנגד הגישה החד ממדית, הפשטנית, יוצאת פרשתנו גם באמצעות ההדגשה, מיד לאחר הציווי על מלחמת החרמה בעבודת האלילים: "לא תעשון כן לה' אלוקיכם". לאמור: אל תהפכו את תורת ישראל לעבודת אלילים שסממניה הדבקת תוויות פשטנית, נידוי מוחלט של ה"אחר", אמונות תפלות, מיסטיקה פרימיטיבית וחסרת טעם. דבקות ברעיון, חשוב ככל שיהיה, אסור לה שתבוא על חשבון שיקול הדעת וראיית המציאות המורכבת.