אחד המסרים הגדולים שחבויים בפרשיות הקורבנות הוא שלכל אדם, יהא אשר יהא, יש חלק בנחלת ה' ובעבודת הקודש. בניגוד לתרבויות ודתות אחרות, שבהן רק אנשים עשירים או מיוחסים זוכים ל"עלות בהר ה' ולקום במקום קודשו", עבודת הקורבנות משותפת לכולם. מי שיש בידו יכולת, מביא פר או כבש לקורבן, אך גם העני חסר האמצעים אינו פטור: עליו להביא תורים או מנחת סולת.
זהו פן אחד של המסר, קטן בהיקפו. לצד ה"מיקרו", פרטי דיני הקורבנות הסבוכים והמורכבים, מסתתרת תפיסת "מאקרו" שהשלכותיה רחבות הרבה יותר. היא נוגעת למקומם של "עניים" - אם תרצו "אחר" בכלל - בחברה היהודית. פרשנותם של חז"ל ודברי הפוסקים המאוחרים יותר ממחישים זאת היטב.
כבר רש"י, שאוזנו הייתה כרויה לשמע צעקת הדל, נותן לכך ביטוי בפירושו על אתר. בעוד שבשאר קורבנות נאמר "אדם כי יקריב", דווקא בקורבן מנחה נשתנתה הלשון, ונאמר בה "ונפש כי תקריב". מה טיבו של שינוי זה, שבמבט ראשון נראה טכני לחלוטין? פירש רש"י, בעקבות חז"ל: "לא נאמר 'נפש' בכל קורבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו". הווי אומר: לא רק שמנחת העני רצויה לפני המקום, אלא שהיא נחשבת אף מעולה מקורבנו של עשיר.
ביטוי משפטי נהדר לתפיסה זו נתן רבי מנחם מנדל קרוכמל, בעל שו"ת "צמח צדק", מחכמי מורביה במאה השבע עשרה. בדורו, נדרשו יהודים רבים לנטוש את מקומות מגוריהם ולנדוד לישובים חדשים, בשל גזרות ת"ח-ת"ט הנוראות. למותר לציין, ש"קבלת הפנים" שלה זכו במקומות החדשים לא הייתה תמיד מאירת פנים ביותר. התושבים הותיקים חששו שמא הפליטים, עניים מרודים חסרי כל, ייפלו עליהם למעמסה. בנוסף, חששו שמא יכבשו מהם את משרות השליטה בקהילה. מסיבה זו, ביקשו התושבים הותיקים לשנות את סדרי הבחירות הנהוגים, ולתת זכות הצבעה במוסדות הקהילה רק למי "שיש להם מעלה שנותנים מס הרבה". עמדתם זו נומקה, כראוי וכיאה למי שיכול לשכור לעצמו פרקליטים ממולחים, בטיעון משפטי: "מחמת שרוב צורכי הקהל הם עסקי הוצאות ממון, ואיך ייתכן שדעת העני תהא שקולה כדעת העשיר"?
למרות נחיתותם המעמדית והכלכלית, לא נשארו העניים חייבים: "והעניים המון העם צועקים, [=ויושם אל לב השוני בין העשירים ש"מדברים", בחליפות מחויטות, בנימוס ובדרך ארץ, לעומת העניים שיודעים, כביכול, רק ל"צעוק"...] למה יהא נגרע זכותם אחרי שהם מפורעי המס ונותנים חלקם. ואף על פי שהעשירים נותנים יותר, מכל מקום קשה עליהם [=העניים] המעט שנותנים יותר מן הרב [=הרבה] שנותנים העשירים?"
כדרכו במקרים אחרים, מגלה גם כאן רבי מנחם מנדל קרוכמל רגישות חברתית מופלאה ופוסק לטובת השתתפות העניים בבחירות. הדבר המרתק הוא שראיה לכך הוא מוצא דווקא בדיני הקורבנות שבמשנת מנחות (יג, יא): "נאמר בעולת בהמה (ויקרא א, ט) 'אשה ריח ניחוח', ונאמר בעולת העוף (שם יז) 'אשה ריח ניחוח', לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין את לבו לשמים. הרי מבואר בפירוש שמועט של עני שקול כנגד מרובה של עשיר". אכן, הוא לא מסתפק בכך וממשיך: "ולא זו אף זו ששקולה [=מנחת העני] יותר [=משל עשיר!], מדכתיב במנחה 'ונפש כי תקריב' ואמרו חז"ל... מי דרכו להביא מנחה? עני. אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". וטעמו של דבר: "לפי שעני צריך לטרוח בנפשו להשיג מה שיביא למנחה... מה שאין כן עשיר מביא מן המוכן בידו בלי טורח".
מקדש ה', כמו גם חברה המתיימרת להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" שבה שרויה שכינה, אינם יכולה להיבנות מחורבנם של עניים, על מצוקתו של ה"אחר", ועל הקרבת "נפשם" לטובת בעלי ההון והעשירון העליון. בימים אלה, של גיבוש תקציב המדינה, ו"מדינה יהודית ודמוקרטית" היא, ראוי לכולנו שנשנן פרק זה היטב.