"אם פוליטיקאים", אמר השופט אהרון ברק, "חורתים על דגלם מאבק בשופטים - אין פלא שהעבריינים בעקבותיהם". כך הציג העיתון (מעריב 22 ינואר 99, עמוד 7), בכותרת דרמטית, את דברי השופט ברק בנאום שנשא בטקס השבעת שופטים חדשים.
ויש לשאול, בין השאר, מדוע לא בחר העיתון לבותרתו את המשפט הבא, שגם אותו אמר השופט ברק באותו הנאום: "ביקורת הוגנת ראוייה היא וטובה".
אכן, יש מקום לחילוקי דעות באשר להגדרתה של ביקורת הוגנת, אבל היות וענייננו כאן לנסות לברר כמה עקרונות הקשורים לתפקודה התקין של חברה דמוקרטית, קביעתו של השופט ברק מבססת עיקרון יסודי הקשור לזכויות האזרח: הזכות למחות.
ואולי מן הראוי לציין כאן כי דווקא בגלל חשיבותם המכרעת של מוסדות אלו לחייה של מדינתנו, ההגנה הכי טובה והכי יעילה עליהם היא חשיפתם לביקורת, "הוגנת וראוייה" אבל נוקבת ובלתי מתפשרת, ללא נשוא פנים, ולהפך, מין חסינות ערטילאית שיש בה גם מדרך החשיבה האלילית והתאוקרטית אינה אלא טאטוא של הבעיות מתחת לשטיח שעלולה לגרום, לסופו של דבר, לחוסר אמונה של הציבור. בדבר זה חייבים להיות מאוחדים כל מגזרי החברה. על אף העניין הנקודתי שעורר את המחלוקת הנוכחית, אין זה כלל עניין של עימות בנושא דת ומדינה או בנושא חילונים נגד חרדים, וכו'. ולכן אסור לתת לגורמים פרטיזניים לנצל לרעה את המציאות לצורך קידום מאבקם, וזאת ללא שום התייחסות לצדקתו (או להפך) של אותו המאבק כשלעצמו.
בניגוד לכל מיני פרסומים והצהרות שהיו לאחרונה בקשר לאות ה"הפגנה" הידועה, אין בחברה דמוקרטית שום אישיות ושום מוסד מחוץ לתחום של הביקורת הציבורית. חשובים ומכובדים ככל שיהיו, כל אלו שנושאים בתפקיד מטעם העם הם בעצם בשרות העם ובשליחותו, וזכותו - ואפילו חובתו - של העם להודיע דעתו כאשר נראה שהדברים יצאו מגדרם. נציין כבדרך אגב, עבור אלו שההלכה היהודית היא בעיניהם כלילת האובסקורנטיות (קרי ההפך המוחלט של ההשכלה הנאורה) וכמוה כמילה נרדפת לאנטי-דמוקרטיות, שבמסורת העברית-יהודית אפילו הקב"ה אינו מעל לכל ביקורת. רבו המקורות ונצטט רק מעט:
- קין: "גדול עווני מנשוא?" (בראשית ד', יג). ורש"י שם: "בתמיה. אתה טוען (נושא) עליונים ותחתונים ועווני אי אפשר לך לטעון (לנשוא)?"
- אברהם אבינו: "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע, חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט". (בראשית יח, כה)
- אבימלך: "...ויאמר אדנ"י הגוי גם צדיק תהרוג?" (בראשית כ' ד')
- משה רבנו: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה', כג)
בית המשפט הגבה לצדק ונשיאות המדינה הם שני מוסדות שמתוקף הגדרתם להיות מעל למפלגתיות, לא מעל החוק. ברגע שתופסים עמדה בויכוח הפוליטי, חברי מוסדות אלו חורגים מתפקידם ואולי אפילו מועלים בו. לבעלי תפקידים ציבוריים יש חובת הבלגה (duty of confidentiality, obligation de reserve) כי מפאת תפקידם אין דעתם דעה פרטית ולכן אסור להם להביעה. זה המחיר שעליהם לשלם לכבודה וחשיבותה של המשרה הרמה ושל האחריות הכבדה שהופקדו בידיהם.
כמו כן, ישנם עניינים מסוימים שהם מחוץ לתחום של בית משפט גבה ככל שיהיה: בית המשפט אינו מוסמך לקבוע מי מהכנסיות הנוצריות מייצג את האמת האבנגלית, ואם הכנסייה הקתולית מכריזה על הכת המרציונית שהיא אפיקורסית, אין לבית המשפט מילה וחצי מילה לומר בנדון. אם יבואו בפניו נציגי אותו הכת ויבקשו שבית המשפט ירשיע את הכנסייה הקתולית ויכריח אותה להכיר בלגיטימיות שלהם, בית המשפט חייב להכריז על עצמו שהוא אינו מוסמך לכך.
בחברה דמוקרטית, הרוב קובע. אבל קובע מה? הרוב אינו יכול לקבוע כי 2 ועוד 2 יהיו שווים ל5- או ל3-. אל תגידו שזה ודאי ולא שזה אבסורד. חדשים לבקרים אנו שומעים אנשי ציבור ועיתונאים אומרים דברים הרבה יותר חמורים. לכן צריך לזכור את הדבר הפשוט הזה: האמת אינה דמוקרטית. ואם להאמין לסוקראטס, הפילוסוף בה"א הידיעה, מעט מאד אנשים מגיעים אל האמת.
ההנהגה הנאורה ובית המשפט הגבה של מדינת האתונאים, אם כל המשטרים הדמוקרטיים, דנו את סוקראטס למוות והוציאוהו להורג כי לא יכלו לסבול את אמיתתו.