הקנקן ומה שבתוכו

לעולם אין מסגרות יכולות ללמד על התוכן הנמצא בהן. מעצם היותן מסגרת אנו למדים כי הן יכולות להכיל תכנים שונים, ואין אדם יודע באמת מה בלב חברו, ומה קיים בו.

הרב יובל שרלו הרב יובל שרלו 10/02/05 00:00 א באדר א'

"רבי אומר, אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאיפלו חדש אין בו" – משנה ידועה זו מבטאת את אזלת היד שלנו בשעה שאנו באים לשפוט אחרים, ולנסות להקיש מהקנקן על טיב היין שיש בו. לעולם אין מסגרות יכולות ללמד על התוכן הנמצא בהן. מעצם היותן מסגרת אנו למדים כי הן יכולות להכיל תכנים שונים, ואין אדם יודע באמת מה בלב חברו, ומה קיים בו.

ברם, כלל זה אין בו כדי לבטל את חשיבותה של החיצוניות. יש להבחין בין היכולת לשפוט את ה"אחר", לבין החובות שאדם נוטל על עצמו, בשעה שהוא בא לבטא את עצמו. כאן יש חשיבות מרובה דווקא לביטוי החיצוני. חלק גדול מהמשימה המוטלת על האדם היא לנסות ולצמצם עד כמה שניתן את הפער שבין הקנקן לבין תוכנו, ולתאם בין החיצוניות לבין הפנימיות.

נדגים את דברינו בסוגייה הגורמת לעיתים למחלוקות רבות ולקרע בתוך משפחות או במערכות החינוך השונות – גודל הכיפה. הבה נניח כי אין הלכה המגדירה את גודלה ההכרחי של הכיפה, או שהלכה זו היא מינימלית. אמנם, יש הטוענים כי הלכה כזו קיימת, ויש מידה לכיפה: בין אם מדובר בכיסוי הראש כולו, ובין אם מדובר בגודל היכול להיראות כלפי חוץ מכל הכיוונים (ראו דיון על כך באגרות משה או"ח סימן א). ברם, ביסוד הדין בוודאי שאין גודל הכרחי לכיפה, ואם כן אפוא היא יכולה להוות דוגמה מצוינת לסוגיה בה אנו עוסקים. מחד גיסא, אין לנו כל יכול שיפוטית לשפוט את האחר. אין אנו יודעים מפני מה הוא בחר ללכת עם כיפה קטנה – האם הדבר מעיד על חוסר יראת שמיים שבו ועל ניסיונו להתכחש לקבלת עול מלכות שמיים, או דווקא להפך – אין הוא רוצה להבליט את יחסו החיצוני, אף על פי שאמונתנו בוערת בקרבו. מאידך גיסא, גם אלה שבחרו ללכת עם כיפה גדולה הנראית מכל צדדיה אינם ניתנים לשיפוט של מישהו המצוי מחוץ להם. ייתכן כי בגודל הכיפה הם אכן מבטאים את זיקתם העמוקה ליראת שמיים, אך קיימת גם אפשרות שמדובר בהטעיה, ובמקום להתקדש במותר להם ולכוון את רצונם הפנימי כלפי הקדוש ברוך הוא, הם מעדיפים ללכת עם סמלים חיצוניים הפוטרים אותם ממהלכים פנימיים.

כל זה נכון בשעה שאנו מנועים מלשפוט את האחר. ברם, אין קשר בין שאלת השיפוט לבין עמידת האדם מול עצמו. בוודאי שראוי מלכתחילה כי לא יהיה פער בין מה שהכיפה באה לבטא ובין צורתה החיצונית. חבישת כיפה באה לבטא את קבלת עול מלכות שמיים באהבה, ואת הרצון לבטא אהבה זו בלבושו של האדם. על כן ראוי לה מלכתחילה שאכן תבטא את הדבר בדרך בה מבטאים הערכה ורצון. דרך זו באה לידי ביטוי בצורה חיצונית ראויה, וטוב ויפה כי הכיפה תהיה גדולה ומכובדת ולבושה ברצון על הראש.

דברים אלה לא ללמד על עצמם יצאו כי אם ללמד על הכלל כולו יצאו. טוב יהיה כי מבחן השיפוטיות יתמקד יותר באדם מול עצמו. טוב יותר כי במקום לנסות למדוד את יראת השמיים של השני יעסוק אדם בבניין עולמו הפנימי, וטוב יהיה כי ישקיע גם בביטוי חיצוני של עולמו הפנימי. הלוא זה חלק ממהותן של המצוות - עצם קיומן של מצוות מלמד על החשיבות העליונה שיש גם למעשה. אין אנו מותירים את הדברים בלב בלבד, כי אם מעצבים את הדמות החיצונית לאור העקרונות הפנימיים. המצב המלא הוא אפוא מצב בו הקנקן והתוך שווים הם, והפער ביניהם מתבטל.