כבר כמה ימים שראשי טרוד. חיכיתי בסבלנות לאחר שיסתיימו אירועי יום השואה הבינלאומי בכדי לומר את שעל לבי ולזעוק את האמת המרה שכולם מסרבים לומר. כבר במשך מספר שבועות יש מי שדאג לטפטף לנו בתקשורת בכל יום את ההכנות הגרנדיוזיות לקראת בואן של המשלחות. כיצד תפרו לכל אחד "חליפה אישית" עם המיטה המועדפת במלון היוקרה, על לרמת כוס השמפניה וארוחת הערב הרצויה.
ואני תוהה – האם איבדנו את הדרך? ישנם בישראל עשרות אלפי ניצולי שואה שסובלים ממצוקה , שאינם יכולים לחמם את ביתם בחורף, שנאלצים לבחור בין תרופות לבין ביגוד חם. הסובלים מבדידות מתמדת באין תקציב לממן להם מלווים שיפיגו את שעות הבדידות שאצלם אלו שעות של צלילה חוזרת לאותם ימים אפלים. השידורים החיים בערוצים, ההתרגשות שאפפה את הציבור בישראל, הינה חולפת כמו שבאה. מי שנותרים כאן הם אותם הניצולים שאפילו לא זכו לראות מקרוב את המנהיגים שהגיעו בכדי לכבד את זכר משפחותם.
אילולא מדינת ישראל או הגופים שפעלה איתה. היו משקיעה מחצית מהתקציב בניצולים ובצורכיהם, אולי היינו יכולים למצוא פנאי לאירועי ראווה שכאלה. כמי שעומד בראש המרכז הבינלאומי 'שם עולם' אשר פועל למען הנחלת זיכרון, תיעוד ומחקר השואה, אני מכיר את המציאות העגומה מקרוב: מוסדות השואה המשקיעים במחקר והנצחה בכל שנה, נמצאים בגסיסה בשנים האחרונות בגלל מחסור בתקצוב ראוי, נמצאים בסכנת סגירה אמיתית והפסקת הפעילות שהיא מה שתבטיח את המשך סיפור השואה.
אך לעתים נדמה שאף אחד לא מתרגש מהסכנה שהם עלולים להיסגר. ניצולי השואה אינם ניצבים בסרט עלילתי, הם עודם כאן, נוכחים בינינו. במקום להשקיע בפרויקטים שיסייעו ללמוד מהם וללמד את הדור הבא, במקום להשקיע בלהפגיש את תלמידינו עם אחרוני השורדים. אנו עסוקים במספר התמונות שערך מנהיג כזה או אחר.
על כן, החלטתנו יחדיו עם קבוצה של ידידים, למרות הקושי והמגבלה התקציבית של מוסדנו, להעניק פרס מפעל חיים על סך 25,000 שקלים למי שעשה פעילות ייחודית למען הנחלת זיכרון השואה בציבור הרחב או לפעילות נגד הכחשתה, בשבוע הבא בכנס הבינלאומי ה-5 "עבר שלא עובר" של המרכז הבינלאומי שם עולם, שיתקיים בשבוע הבא בימים ג׳-ד׳ במלון רמדה בירושלים. בניגוד ל-'פורום המנהיגים' אצלנו ישתתפו ניצולי שואה, סופרים וחוקרים, אנשי אקדמיה, תרבות ורוח.
הכנס יעסוק בהיבטים הנפשיים בתקופה הראשונה לשחרור, שיקום רוחני לאחר השואה, הספרות והאמנות ככלי שיקומי לאחר השואה ויסתכם בהצגה מרתקת בשם "שבילים אבודים" שמספרת גם כן את ראשית השיקום. נחתום בהתוודעות למיזם תאטרון נשי-חרדי בסיפורי השואה. שמקבל מאיתנו עזרה והכוונה למחזות שהוא מעלה.
האירוע העולמי בירושלים זכה לרייטינג גבוה ולווה בשידורים מוגברים, אך מה המסר שאנחנו מעבירים לילדינו בכך? הרי נדמה לנו שאירוע כזה מסמל את תמיכת שיא של מעצמות העולם ואירופה במדינת בישראל ובמאבק באנטישמיות שהולכת וגוברת. אך ההפך הוא הנכון. היוקרה המתעתעת מסיטה את הסכנה האמיתית - סיפור השואה הופך לאט לאט לסיפור פחות יהודי ויותר סיפור כלל אנושי-אוניברסלי כשהדרך להכחשת השואה, קצרה מתמיד.
בדרך רצופת כוונות טובות הצלחנו להפוך את המשימה החשובה ביותר שלנו כעם, לקרקס שבו הכול חשוב, מעניין ומייצר כותרות חוץ ממה שחשוב באמת- לזכור ולעולם לא לשכוח את השואה.
הכותב הוא הרב אברהם קריגר, ראש המרכז הבינלאומי שם עולם