ל"ג בעומר הוא אחד הזמנים המסתוריים והמעורפלים. הגמרא ביבמות סב. מספרת על מותם של תלמידי רבי עקיבא. היא כותבת שהדבר אירע "בין פסח לעצרת", ול"ג בעומר איננו מוזכר: "אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה... תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת".
-
עוד באותו נושאמתי מתגלחים ולמה מדליקים מדורות? ל"ג בעומר תשפ"ג 2023
07/05/23 16:08
על ל"ג בעומר אנו יודעים רק בתקופת הראשונים. ר' זרחיה הלוי (עיין סיכום בכת"י, בדפים צהובים, על אבילות בספירה) גורס בגמרא: "כולם מתו מפסח ועד פרוס העצרת". פרוס = חצי חודש. דהיינו, שכולם מתו עד 15 יום לפני שבועות, שזהו ל"ג בעומר.
המאירי (יבמות סב:) אומר, שקבלה בידינו מימות הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה. וכך נפסק בשו"ע (תצ"ג, א-ב). ואם כך, כיוון שפסקה המיתה, אין נוהגים יותר אבילות, וכן "מרבים בו קצת שמחה ואין אומרם בו תחנון".
הרב יוסף צבי רימון צילום: המרכז האקדמי לב
מדוע פסקה המיתה בל"ג בעומר?
שאל בעל פרי חדש (ר' חזקיה די סילוה. תצ"ג ס"ק ב) שאלה עצומה: מדוע פסקה המיתה בל"ג בעומר, האם התרפאה המגיפה? ברור שלא. הגמרא אומרת ש"כולם מתו"! ואם כך, המגיפה פסקה, כי לא היו יותר תלמידים! לא היה יותר מי שימות. ואם כך – לשמחה מה זו עושה?
בכדי לענות על כך נעיין מעט בהמשך הגמ' (וכך משמע מדבריו של הפרי חדש): "...והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה". לאחר מותם של תלמידי רבי עקיבא, העולם שמם מתורה. רבי עקיבא הוא יסוד תורה שבע"פ, וכאשר תלמידיו מתים, עשויה תורה להשתכח מישראל ח"ו.
התלמידים החדשים
הגמרא מספרת, שרבי עקיבא הלך ולימד תלמידים חדשים "והם הם העמידו תורה". ואכן הגמרא בסנהדרין פו. אומרת: "סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא". כלומר, שעיקר תורה שבע"פ שיש לנו היום, מגיעה מרבי עקיבא ומתלמידיו אלו, וזוהי השמחה בל"ג בעומר. ביום זה, כמעט פסקה תורה מישראל, ומסתבר שבו ביום הלך רבי עקיבא ללמד את תלמידיו החדשים (וכ"כ כמה אחרונים – עיין בשדה חמד, אס"ד מערכת ארץ ישראל, אות ו' ד"ה ומ"ש השו"מ שאז סמך את תלמידיו) ש"הם הם העמידו תורה".
ואם כן, הפסקת האבילות הינה מצד הפסקת מותם של תלמידי רבי עקיבא, אולם, זהו לא מקור השמחה. מקור השמחה הוא שכמעט "היה העולם שמם מתורה", וביום ל"ג בעומר "העמידו תורה". נראה שניתן להעמיק עוד. לשם כך נעיין בדמויות התלמידים החדשים.
רבי שמעון
הוא רבי שמעון בר יוחאי, דברי קבלה ונסתר (ורשב"י אף נפטר בל"ג בעומר), חכמה מיוחדת אך בעוצמה מיוחדת ובמחלוקת משמעותית עם רבי יהודה. ר' שמעון ור' יהודה חולקים פעמים רבות בש"ס: דבר שאינו מתכוון, מלאכה שאינה צריכה לגופה ועוד. בדרך כלל, השורש של מחלוקות אלו הוא האם הולכים אחר הכוונה או אחר המעשה. כך גם במחלוקתם לגבי היחס לרומאים (שבת לג:): ר' יהודה אומר שעשו דברים טובים (מרחצות, גשרים), ר' שמעון אומר שעשו הכל למטרות שליליות (ובעקבות זאת הרומאים רוצים להרוג את רשב"י והוא בורח). מחלוקת פוליטית עם השפעה עצומה בעקבותיה.
ר' מאיר
תנא עם עוצמה מיוחדת. עירובין יב: היה ראוי לפסוק הלכה כר' מאיר, ולמה אין הלכה כמותו? מפני שלא ירדו חבריו לסוף דעתו. גאון עצום, אך בלימוד מיוחד. לומד תורה מאחר (אלישע בן אבויה) דבר שלא היה פשוט בעיני החכמים (חגיגה יד:).
ר' יוסי
עם עוצמה אנושית מיוחדת, אך בשל כך, עושה דברים שגם הם יכולים לגרום למחלוקות רבות: הגמרא בשבת קיח:, ש"יודע אני בעצמי שאיני כהן. [אולם] אם אמרו לי חברי: עלה לדוכן! אני עולה".
עוצמות אדירות, אך כולם מתחברים לזה לזה, שהרי זהו התיקון לתלמידי רבי עקיבא שמתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה. נמצא שבל"ג בעומר, לא רק התחדשה התורה לאחר מות התלמידים, אלא התחדשה תורה חדשה: תורה המכריזה שגם עוצמות שונות, יכולות לגור בכפיפה אחת, בחבירות אחת, באהבה מרובה. זאת תורת ל"ג בעומר, וזו השמחה בל"ג בעומר.
לדעת ולכבד את אלו שחושבים אחרת
נמצא שגם האבילות בספירת העומר מכינה אותנו למתן תורה - בחלק הראשון, בהבנה של הנזק מחוסר כבוד איש לרעהו, ובחלק השני, החל מל"ג בעומר, בהתחזקות בתורה, מתוך שמחה גם בתורה של האחר, שלומד גם הוא לשם שמיים, אף אם דרך לימודו וזווית ראייתו, שונים מאוד משלנו.
גם אנחנו נלמד מתלמידים אלו של רבי עקיבא - מותר לחשוב אחרת, ניתן לעתים, ואף צריך, לעמוד על דרכנו ההלכתית או האמונית, אבל לדעת לכבד ולאהוב גם את אלו שחושבים אחרת. בזכות אהבה זו שנתגלתה בל"ג בעומר, זכינו לתורתם של חכמים אלו, שפועמת בקרבנו עד היום.
הרב יוסף צבי רימון הוא ראש הישיבה ורב המרכז האקדמי לב, יו"ר סולמות ורבה של גוש עציון.