בימים טרופים אלה, אני חושב הרבה על איש מיוחד שנשכח מהשיח הציבורי: אדם ברוך ז"ל. ברוך היה איש מורכב, שגישר בין בית המדרש הישן של ישיבת מאה שערים לעולם האמנות של זמנו. בעשר שנותיו האחרונות, הוא תיווך בין התורה וההלכה לקוראיו החילוניים במעריב. מטרתו המוצהרת בפעילות זו הייתה תיקון עיוות שמאד הפריעה לו.
-
עוד באותו נושאיהורם גאון מיואש: "יביא את הסוף למערכות הפוליטיות"
18/03/23 21:54
העם בישראל, הוא קבל, מדבר שתי שפות בלבוש עברית מודרנית: 'יהודית' ו'ישראלית'. שפה בכלל, הוא התאים, היא אמצעי תקשורת הפועלת על בסיס קודים והפניות פנימיות (סמויות וגלויות כאחת) היונקת ממערכת ערכים תרבותית מסוימת. כדי להבין שפה באמת, אנשים חייבים לחלוק באותה תרבות. בהיעדר תשתית משותפת כזאת, לא יבין אחד את שפת רעהו.
לכל מגזר הגדרות שונות למילות מפתח: מדינה יהודית, ציונות ודמוקרטיה
ברוך הבליט את העובדה ששפת הציבור הישראלי החילוני ניזון מהעולם המערבי ומעט מאד מעולם התכנים, הרגישויות והספרות של מורשת ישראל. ההפך המוחלט הוא נכון לגבי הציבור החרדי וגם של חלק ניכר בציבור החרדי הלאומי. אפילו המגזר הדתי לאומי, שנחשף והפנים לא מעט מתרבות המערב, שורשיו עדיין נטועים עמוק יותר בתכנים ובתפיסות יהודיות קלאסיות. כתוצאה, למרות חוויות ישראליות משותפות ולא מעט ערכים משותפים, חסר לשני הצדדים מרחב נרחב של שפה תרבותית משותפת וערכי יסוד ורגישויות משותפים.
לכל מגזר יש הגדרות שונות למילות מפתח כגון: מדינה יהודית, ציונות והכי טעונה: דמוקרטיה. עבור רבים המילה מסמנת הכרעת הרוב. עבור אחרים, המילה מסמנת מערכת ערכים ספציפית שהיא ציפור נפשה, ללא קשר לשלטון הרוב (מה שהשופט ברק פעם כינה 'דמוקרטיה מהותית'). ויתרה מזאת, ישנן נקודות חיוניות שבהן מערכות הערכים מתנגשות חזיתית. יוצא איפה, ששני הצדדים זורקים את אותן המילים אחד על השני. כל צד שומע רק מה שהוא מבין ואיננו מסוגל להעלות על הדעת שמישהו יחשוב אחרת.
אדם ברוך ז"ל, שתי שפות צילום: Moshe Shai/FLASH90
הפתרון לפלונטר הזה נמצא דווקא בהגדה של פסח
קצרה הרשימה לדון כאן בשאלה: איך הגענו עד הלום. יותר בוערת היא השאלה: מה עושים? לי ברור, שהסערה סביב הכנסת שינויים ליחס בין רשויות המדינה מסתירה וגם ניזונה משיחת החרשים התרבותית הזו וסכנה קיומית זה תישאר אחרי ששאלת רפורמה משפטית תרד מסדר היום. ברור גם, שהמפתח היחיד להרגעת הרוחות, לתחילת איחוי הקרעים ולהבנה שמחלוקות עקרוניות בסוגיית זהות המדינה וערכיה ימשיכו להיות מנת חלקנו, נמצא בחידוש ההכרות בינינו ובהידברות כנה וגלויה. לשמחתנו, תובנה זו כבר הופנמה אצל רבים בציבור הרחב שנחרדו מהשיח האלים וההרסני שאפיין את השבועות האחרונים.
אולם, הידברות איננה אפשרית כל עוד ששני הצדדים מדברים שפות שונות בלבוש עברי. הפתרון לפלונטר הזה נמצא דווקא בהגדה של פסח. כולם מכירים את ארבעת הבנים. מטבע הדברים, את רוב תשומת הלב (בפרשנות, באמנות וסביב השלחן) תופס הרשע, הבן הלעומתי והמנוכר. אולם, הבן היותר רלוונטי לנו הוא זה ש'אינו יודע לשאול' ששותק ואיננו משתתף. המענה המוצע לבן הזה הוא: את פתח לו. בכל הפירושים שבדקתי לא מצאתי שאף פעם מישהו שאל: למה הבן הזה איננו יודע לשאול? מה מונע ממנו לדבר? מדובר, הרי מדובר בילד יהודי.
חבר הכנסת צבי סוכות במאהל המחאה צילום: דוברות ח"כ צבי סוכות
אני סבור שעצת מחבר ההגדה היא אחרת. 'את פתח לו' משמעותה: תנו לו פתחון פה. יש סיבה שהוא מסויג. יש סיבה שאיננו מרגיש חלק מהנעשה. ההגדה דורשת לתת לבן הזה לדבר חופשי את כל שיש לו על לבו לגבי הסדר וכל מה שהוא מעורר אצלו, רגשית ואינטלקטואלית. דרישה זו מחייבת גם אותו וגם את שאר הנוכחים.
השתקה היא הרסנית ואטימות מתנשאת היא קטלנית
היא מחייבת אותו לנסח ולהגדיר ולהסביר את רחשי לבו בשפה שתהיה מובנת למאזינים. היא מחייבת את המאזינים לא לקטוע, לא להפריע ולא להתגונן. היא מחייבת אותם, במקסימום, לבקש בכבוד בירורים לגבי משמעות המילים שבהן הוא משתמש. יתכן שהדברים לא יהיו ערבים לשומעים, כמו שתשובות המאזינים לא תערבנה לבן. אולם, פורקן כן יהיה כשלכל צד יינתן ביטוי לרחשי לבו וירגישו כולם שנשמעו והובנו. כשהכל יוחצן ויובן, יהיה על מה לדבר ולדון ולהכיל.
אין חלופה לנתינת פתחון פה ולהסברת והבנת המילים שבהן משתמשים. השתקה היא הרסנית ואטימות מתנשאת היא קטלנית. מי שלא נותנים למישהו לדבר בפיו, ידבר בידיו. התנהלות הממשלה בכנסת הנוכחית היא תוצאה ישירה של שנים של השתקה. הזעם המאפיין את הפגנות המוחים היא (בין היתר) תוצאה של ההרגשה שהם מושתקים מצד הממשלה.
פתיחת ערוצי 'פתחון פה' (בבתי ספר, במקומות עבודה, בתנועות נוער, במתנ"סים, בצבא ובמילואים, אפילו בין פוליטיקאים) לאורך ולרוחב הארץ היא הצד הראשון ההכרחי ליצירת שפה יהודית-ישראלית משותפת ואולי אפילו לגיבוש אמנה בנושא דת ומדינה שתוכל לשמש בסיס משותף לחיינו יחד ולהטחת החוסן הלאומי לעתיד. איך מסיים בעל ההגדה: 'בעבוד זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים'.
הרב פרופ' ג'פרי וולף, הוא חבר וועד המנהל של ארגון בית הלל ומרצה באוניברסיטת בר-אילן
מתוך דברים שאמר באוהל ההסכמה 16.3.23