קראתי בעיון רב את המסמך של הרב בני לאו אודות זוגיות להט"בית. קראתי גם הביקורות הרכות והקשות, הענייניות והמתלהמות, התמהות והמבוהלות.
זוגיות ומשפחה להט"בית: הרב בני לאו במסמך מטלטל
בשונה מביקורתו של ידידי ורעי הרב אברהם סתיו אינני חושב כי מדובר בפובליציסטיקה רבנית, וגם לא ב"משאלת לב" גרידא אלא בכתיבה מכובע המחנך. כתבתי לא פעם על ההבחנה העמוקה בין רב ומחנך – בין החתירה לאידיאל הצרוף לבין הטיפוס המדוד והמותאם במציאות חסרה ומורכבת. מחנך אינו רב והכלים שלו אינם רק "פסיקות הלכתיות" משל היה שופט או דיין. על כן מרחבי התוהו והבדיעבד לא מבהילים אותו. מחנך יודע כי בכל מקום ניתן להושיט יד, לקדם, להאיר. כל תיקון ושכלול הוא נפלא. כל הדרכה שמניעה לטוב, גם כשהטוב קלוש, גם כשהוא לא הכי ולא מושלם ולא פסגת השאיפות הרוחניות. המחנך נוגע באהבה בחיים, במציאות הנוכחת, ללא מורא ופחד. ומשם הוא מציב אט אט פיגומים לשמיים.
כמעט במילים הללו פתח הרב בני את המסמך שלו ובעצם אמר: אינני כותב זאת כרב, אלא כמחנך "המסמך שכאן אינו "ספר הלכה" ... הקובץ הזה לא בא להתיר איסורים ולא לאסור את המותר. הוא מבקש לפלס דרך של חיים אפשריים בתוך מציאות חיים. זהו מפגש בין עולם האידיאה לבין עולם המציאות, בין העין הנישאת לשמיים לבין המפגש עם האדם שחי בסביבתי."
לאורך כל המסמך (וקראתי אותו בעיון רב!) אין כמעט שפה של מותר, אסור, חייב או מצווה. אלא יש כאן מציאות נוכחת שאליה מתייחסים ומתוכה מבקשים לתת חיים ומשמעות, אהבה ואמונה.
(הרב אבישי מזרחי)
בניגוד לביקורות הרבות – נראה כי הרב בני משרטט שוב ושוב את האידיאל התורני המשתקף נכוחה מן הפסוקים והוא זוגיות שבה יש איש ואישה "המשפחה המשורטטת בתורה כאידיאלית היא של איש ואשה היוצרים תבנית משפחתית שלמה." מנגד מתאר הרב בני לאו את המציאות שהוא רואה לנגד עיניו "רוב בני ובנות הקהילה הלהט"בית מעדיפים ומשתדלים לבנות זוגיות עם בני מינם. כשהבן או הבת מספרים להורים ולבני המשפחה על קיומו של בן/בת זוג מאותו המין מתקבלת הבשורה ברגשות סוערים ומעורבים. מצד אחד זו שמחה לראות את האדם היקר יוצא מהבדידות, אך מצד אחר יש כאן עוד שלב בתהליך האבל והפרידה מהחלום אודות הילד ה"רגיל" שמקבע את חייו בהגדרתו כ"אחר".
הרב בני לאו לא כותב שזו הדרכת התורה במצבים אלה, הוא לא משתמש בלשון הלכתית של היתר או פטור אלא בלשון חינוכית של הכלה. זה המצב הקיים. זו עובדה נוכחת, זו המציאות הקיימת ואליה אני מתייחס. "אי אפשר ולא נכון להתעלם מהצורך הזה או להתנכר אליו." זו שפה חינוכית, לא הלכתית. היא לא מכשירה או פוסלת, מטהרת או מטמאה. היא לא אומרת שזו האידאה שהתורה מכוונת אליה. אלא זה מרחב התוהו והבדיעבד ומכאן אני, המחנך, מבקש להתנהל. להיות משמעותי ומטיב, מאיר ומרומם. קשוב ואוהב.
לו היה הרב בני לאו מבקש לכתוב מאמר הלכתי אורתודוקסי ולהתמודד עם הפער והקונפליקט הקיומי והתיאולוגי שבין הומוסקסואליות וההלכה היהודית – הוא היה מחויב להשתמש בכלים אחרים לגמרי – כאלה המבקשים לשמור על נצחיות התורה ולהגן על בשורתה העמוקה, הרלוונטית בכל דור, מבלי למחוק או לטשטש את אמירותיה הנחרצות, ומבלי להעניק פרשנויות חדשות לפסוקי המקרא שלא עברו במסורת המקובלת. השפה ההלכתית יודעת לפעמים ובעת הצורך להחריג סיטואציות מקומיות. "שעת הדחק", "פיקוח נפש", "אנוס", "כבוד הבריות", "חלל עליו שבת אחת בשביל שימור שבתות הרבה", "שמא יצא לתרבות רעה" ועוד ועוד. זה נעשה במשורה, ברגישות, מתוך עיון מעמיק, ושקילה מדודה של הערכים המתנגשים - כל אלה נועדו לתת מענה מקומי לצורך חריג, מבלי לפגום בקדושת התורה ונצחיותה.
הרב בני לאוצילום: כיפה
לפני שנים נכחתי בשיעור מרתק שנתן הרב עובדיה יוסף זצ"ל (מושא עבודת הדוקטורט של הרב בני לאו) באוניברסיטת בר-אילן. הוא דיבר על טיפול של רופא יהודי בחולה גוי בשבת. למרות האיסור המפורש אמר הרב עובדיה "לא יתכן שרופא יהודי ישב בחיבוק ידיים כשהוא רואה אדם פצוע לפניו והלא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" כך הוא פתח את השיעור שלו. אך הוא לא הסתפק בטיעון המטא-הלכתי הזה אלא מיד בנה למופת בניין הלכתי יצוק מ"פיקוח נפש" (שמא מחר גויים לא ירצו לטפל ביהודים) "מלאכה שאינה צריכה לגופה" (הרי הרופא לא עושה זאת כי הוא רוצה לטפל בגוי אלא כי הוא נדרש לזה – בדומה לביצוע פקודה בצבא). הוא הראה באותות ומופתים שמדובר רק באיסורי דרבנן ועוד ועוד. הוא השתמש בטרמינולוגיה פנים-הלכתית כדי להתיר זאת ולא נתלה רק באמירות מוסריות כלליות. למרות שהשורה התחתונה נראית זהה – לשפה ההלכתית יש את הצפנים שלה ואת הקסם שלה כדי לשמור על האיזון בין נצחיות התורה לבין קולות אלוקיים המתגלים במציאות מתחדשת.
זה המסלול היחיד הקיים בשיח ההלכתי האורתודוקסי העומד בהשתאות ובענווה גדולה אל מול הקול האלוקי המהדהד מסיני (גם כשהוא חתום ולא מובן) אך גם יודע להקשיב למצוקת בריותיו של המקום ברוך הוא ולהאזין לקול האלוקי המתהלך גם במרחבים שלא פגשו אבותינו.
הרב אבישי מזרחי הוא מנהל חטיבת הביניים בישיבת אמי"ת בר אילן נתניה