אחרי החגים הגיע ואיתו ריח הבחירות באוויר. המריבות הקואליציוניות הפכו מנישואים גרועים לגירושים מכוערים, ואין רגע של שקט בין בכירי הליכוד לחברי הכנסת של כחול לבן. שתי מפלגות השלטון הבינו שכדי לרצות את הבייס, הן צריכות להתנגח אחת בשנייה ולהפוך את הסדקים ביניהן לתהום של ממש. הקורונה, שלכבודה ובזכותה קמה ממשלת האחדות, עדיין כאן ותמשיך ללוות אותנו עוד חודשים רבים, ולכן נתניהו וגנץ הבינו שאין טעם להישאר ביחד 'רק בגלל הילדים'. אז מי הצליח לעבור את הגל השני בשלום, ואת מי המשבר תפס לא מוכן?
ליכוד - נתניהו ינסה בכל כוחו להאשים את כחול לבן בניהול הכושל של הגל השני של משבר הקורונה. הוא כבר התחיל לגייס אליו את אנשי המפתח שכיכבו בגל הראשון, שהציבור סומך עליהם בעיניים עצומות, כמו מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר משה בר סימן טוב ומנכ"ל משרד האוצר לשעבר שי באב"ד. בר סימן טוב קיבל הצעה מנתניהו לקחת על עצמו את תפקיד פרוייקטור הקורונה אחרי שגמזו יסיים את תפקידו בעוד מספר שבועות, ב-1 לנובמבר. להיענות להצעה כזו של ראש הממשלה יש שתי משמעויות עיקריות, הראשונה, את מי בר סימן טוב מסמן כאשם - גמזו, שהרי אחרת הוא לא היה מקבל לידיו את התפקיד הזה. המשמעות השנייה היא, על מי הוא כן סומך - נתניהו, שהרי בלי זה הוא לא היה הולך אחריו. גם מנכ"ל משרד האוצר של הגל הראשון לא חוסך בביקורת ומסמן דווקא את כחול לבן. אמש (שבת) בתכנית 'פגוש את העיתונות', באב"ד הסביר כי ההבדל בין הגל הראשון לגל השני הוא, שבאפריל היה מנהיג אחד שהתווה את הדרך וכעת יש שני ראשים מפולגים ולכן לא ניתן לקבל החלטות ולעמוד מאחוריהן. אם ברסי ובאב"ד יתמכו בנתניהו בגלוי, זו תהיה דחיפה קדימה עצומה בשבילו.
במקביל, בכירי הליכוד החלו להתנגח בכל דבר שזז ולירות לכל הכיוונים. השיטה הזו לא באמת עובדת להם וגם לא נכונה מבחינה אלקטוראלית, אבל כך מתחילה כל מערכת בחירות בליכוד, בבחינת 'בעל הבית משתגע'. מיקי זוהר, מירי רגב ואמיר אוחנה אומרים דברים שביום רגיל היו נחשבים לפיגוע תקשורתי, וכעת הם נתפסים כקמפיין בחירות לגיטימי. לעומתם, השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל שהפרה את ההנחיות ביום כיפור ושיקרה למשרד הבריאות בחקירה האפידמיולוגית שלה, כנראה פחות תככב באולפנים בשלושת החודשים הקרובים. האם השטח הליכוד שלה יפגע? כנראה שלא, אך בליכוד ינסו להסתיר אותה כמה שיותר.
בנט - אין מילים לתאר את גודל הנס שארע לבנט. לפני חמישה חודשים הוא היה נאבק על זכותו להיכנס לממשלתו של נתניהו, כאשר ראש הממשלה לא נתן לו את מבוקשו הוא נשאר מחוץ לממשלה. אז זה היה נראה כמו התאבדות פוליטית, במיוחד לאחר שהשר פרץ נכנס לממשלה וחמשת חבריו נותרו מאחור. מאז הוא הצליח להיות אלטרנטיבה שלטונית,אבל רק בסקרים. מאוכזבי כל המפלגות נוהרים בהמוניהם לימינה, אך האם זה יחזיק עד לבחירות? סביר להניח שלא.
אין ספק שבנט שיפר עמדות, ונתניהו לעולם לא ישאיר אותו עם פירורי תיקים ומחוץ לקואליציה. בנט מצליח להגיע לבייס הציוני-דתי, ולאחרונה מתקבל באהבה גם במגזר הכללי ואפילו בין מצביעי המרכז-שמאל. ובכל זאת, בנט רוצה להגיע לקהל המסורתי, הוא ניסה הרבה פעמים להתנער מהתדמית האליטיסטית, אך ללא הועיל. לצערו, נתניהו יודע להגיע לליבם של המצביעים המסורתיים והם מצביעים לו בכל פעם מחדש. רק כשבנט יגיע אליהם הוא יגיע לשלטון, נראה שהמחסום הזה נפרם בזכות הקורונה, אך הקשר בין המסורתיים לנתניהו רחוק מלהתנתק.
חרדים - ראשי המפלגות החרדיות יצאו קרחים מכל הכיוונים. בתוך הבית פנימה הם קיבלו ביקורת קשה על שלא התרעמו ביתר שאת נגד האלימות המשטרתית נגד המפגינים. מצד שני, גם מבחוץ הם לא ידעו מרגוע, כאשר רבנים מרכזיים הורו, ביודעין ובגלוי, להפר את הנחיות משרד הבריאות. המגזר החרדי לא ידע ימים גרועים יותר, הן מבחינת תחלואה, כאשר רוב החולים מתרכזים ביניהם, והן מבחינה חברתית, כשרבים בציבור מואסים בהתנהלות שלהם ורואים בה הפקרות מוחלטת. מאידך המפלגות החרדיות לא יורדות בסקרים, אך אם ליברמן ולפיד ירצו חומר לקמפיין בחירות הבא, הן סיפקו להם חומרים נהדרים.
לפיד - תשפ"א היתה אמורה להיות השנה של יאיר לפיד, אך איכשהו גם את זה הוא פספס. כיושב ראש האופוזיציה ולאור הכשלים של הממשלה, הוא היה צריך להיות עכשיו מלך הסקרים, אך הוא מגיע רק למקום השלישי, לעיתים הרביעי. גם לו נעשו אויבים מבית ומבחוץ, כאשר יד ימינו ח"כ עופר שלח ביקש לערוך פריימריז לראשות המפלגה ונענה בסירוב - דבר שגרם לנזק תדמיתי קשה מאוד ליש עתיד, ועד מפלגות המרכז שמאיימות להיכנס לזירה הפוליטית. ממפלגתם של חולדאי ואייזנקוט ועד מפלגתה האפשרית של שאשא ביטון - כולם נוגסים במנדטים שלו. לבסוף צריך להגיד - אם אחרי כל זה לפיד לא הצליח להתבסס כאלטרנטיבה שלטונית, הוא כנראה לא יראה את בלפור מפנים. העם לא מאמין שהוא יכול להיות ראש הממשלה והוא צריך לעשות חשבון נפש.
כחול לבן - בכל שבוע כחול לבן מאבדים עוד ועוד מצביעים, והם כבר לא יודעים איך לסתום את החורים בסכר הזה. אם הם לא מגנים על זכות ההפגנה, הבייס השמאלני כועס עליהם, וכשהם התעקשו לסגור את כל המשק כדי להגביל את זכות ההפגנה, הבייס המרכזי התנער מהם. כחול לבן לא הצליחו להתוות מדיניות ורק קיבלו מכות, פעם מהאופוזיציה ופעם מהקואליציה. התחושה שהם שומרים על שלטון החוק ועל עליונות בית המשפט כבר מזמן לא מחזקת אותם, אלא רק גורמת להם לקבל עוד ועוד מכות.
לדעתי, בחמשת החודשים האחרונים כחול לבן הם אלו שנתנו את הטון בממשלה, והטון היה שמאלי. אך הגל השני של הקורונה שבר אותם לגמרי ונראה שמזה הם כבר לא יצליחו להתאושש. הסיכוי שלהם בבחירות הבאות הוא לחבור למפלגה אחרת, אך גנץ לא יסכים להיות מקום שני אחרי שכמעט הפך לראש ממשלה, אולם אף אחד לא ייתן לו את הבכורה אחרי האכזבה הקשה ממנו. כמו הרבה מפלגות אווירה, גם כחול לבן, ככל הנראה, סיימו את דרכם.