לפני כמה שנים, טיפלתי במטופל שהיו לו חרדות. כשנכנסים לתוך התחום של בריאות הנפש, כל ההפרעות הנפשיות נראות מאוד מוזרות. אתה מנסה להשוות אותם למה שאתה מכיר ולכן אתה אומר לעצמך: "הוא חרד...זאת אומרת שהוא ממש מפחד. זאת אומרת שאם הוא מפחד לעלות לאוטובוס, זה פשוט כי הוא מפחד שהוא יתפוצץ ממטען חבלה. כדאי להרגיע אותו כדי שהוא לא יפחד. אולי כדאי לספר לו שהסטטיסטיקה של פיגועים באוטובוסים היא מאוד מאוד קטנה".
לצערי, קיבלתי "מתנה" שלימדה אותי משהו חדש בקשר לנפש אבל ממש לא הייתי מוכן אליה. יש תהליך מרתק בטיפול, שבו המטופל עושה "העברה" של הרגשות שלו אל המטפל. קשה לדעת אם להגדיר את זה כמיסטיקה או כנפלאות התת-מודע, אבל מתעוררות במטפל רגשות וחוויות שזהות לחוויות של המטופל. אם רוצים, אפשר להגיד שהמטופל "שולח" את הרגשות האלה, כדי "להסביר" למטפל מה עובר עליו.
התחלתי, לראשונה בחיי, לחוות חרדה. אין ספק, זה היה נורא. פתאום הבנתי שזה לא "לפחד". שאני לא יכול להשתמש במאגר החוויות הידועות שלי, כדי לנסות להבין את זה. חרדה היא תחושה שקשה לתאר במילים. זה גל של תודעה משתקת, שבה אתה מרגיש פתאום שאתה לא בטוח שאתה קיים, אתה לא בטוח שהעולם אמיתי ואתה מרגיש שהכל עומד להתפרק. הצלחתם להבין מהתיאור שלי משהו? כנראה שלא. צריך לחוות (ולא כדאי!) כדי להבין.
השבוע, ידיד של אשתי התאבד- בחור שהגיע מאחד המושבים הדתיים בצפון. המחשבות לקחו אותי אחורה, אל חבר שלי שהתאבד לפני שנים רבות. אני נזכר בערב שהוא הגיע אלי הביתה, כמה חודשים לפני קץ חייו. ישבנו אצלי בסלון, כורסא ליד כורסא. מסביב היה כאוס של משפחה, חברים של הילדים, חיים...ושתי הכורסאות היו לכודות בבועה של ריקנות תהומית.
זה היה עוד לפני שנכנסתי בכלל לעולם הנפש. הסתכלתי עליו כמו שאנחנו רגילים להסתכל על מישהו עם בעיה וחשבתי: הוא פשוט עצוב מדי. הוא מילמל משפטים פילוסופיים והיה מלא בסימני שאלה לגבי החיים. "למה חיים, בשביל מה, מה הקטע של העולם...". כבר אז, התחילה ההעברה להשתלט עלי והרגשתי את המרה השחורה מזדחלת לתודעה- ובאמת לא היה לי מה לענות. הרגשתי עד כמה המציאות סתמית. אנחנו חיים מיום ליום. גוררים את הרגליים כדי להמשיך. ולא היה לי מענה. ליויתי אותו אל האוטובוס והוא עלה אליו, נבלע בחושך שממנו לעולם לא ישוב.
 |
|
(איור: רותם חדד הלוי , קריאייטיב)
|
ההלכה אומרת שאדם שמתאבד, נקבר מחוץ לבית הקברות. בלי להיכנס לעומק, יש פה שדר ביקורתי מאוד. ברור, שהרי היהדות מקדשת את החיים וכמעט ואין מעשה נורא יותר מליטול אותם. אבל אני חושב שהפסיכולוגיה מגלה לנו משהו חדש על ההתאבדות וממילא גם על הבחירה החופשית שלנו. למתאבד אין ממש ברירה. הוא חולה. דכאון היא מחלה. המוח שלך אומר לך במפורש שזה בלתי נסבל לחיות. המוח שלך אומר לך שצריך לשים לזה סוף. הכאב הוא כל כך גדול, שאין מילים לתאר, צריך לחוות כדי להבין.
יש כל כך הרבה קשיים ובעיות בעולמנו. כמעט כל אחד מאיתנו חווה כאב משלו, צריבה קיומית, משברים אישיים. ותסבוכת הכאבים מולידה נפשות שמתעקלות ומסתבכות. והנפשות האלה מולידות מעשים. אני רואה ערס מרביץ למישהו באמצע הרחוב. אני רואה קבצן מלוכלך בפינת הרחוב, שוכב על מזרון עם חפיסת סיגריות. אני שומע בני זוג צועקים אחד על השני. אני נדחה מנהג אוטובוס שמקלל נוסע עצבני. כל-כך הרבה מעשים, שנגרמים מכל-כך הרבה תסבוכות נפשיות, שנוצרו בלי אשמתנו.
והמסקנה תמיד חוזרת- מודעות. אם הייתי יודע קצת יותר על דכאון, אולי הייתי קצת יותר מבין את חבר שלי, אולי קצת יותר יכול לעזור. אם כולנו היינו יודעים קצת יותר על הנפש, כמה יותר יכולנו להבין ולהכיל אחד את השני ואת כל מגוון הבעיות שלו. ואם לא היינו מבינים, היינו לפחות קולטים שצריך לחוות כדי להבין. ואם אנחנו לא יכולים לחוות- אז לפחות נבין, שאנחנו לא קוברים אף אחד מחוץ לגדר.