בימים האחרונים שבה לכותרות פרשת ברית המילה המתוקשרת.
כפי שכבר פורסם בעבר, בין זוג הורים הנתון בהליכי גירושין התגלתה מחלוקת ביחס לשאלה האם יש למול את בנם. האב העלה את הסוגיה בבית הדין, תוך שהוא קושר אותה לשאלת הגירושין. בית הדין הרבני דן בבקשה והורה לאם למול את בנה - כנגד רצונה וכרצון האב.
האם טענה שהיא אינה רוצה לפגוע ב'שלמות גופו של בנה' - ואכן, לכאורה, מצוות המילה היא אקט גופני גרידא. נוטלים סכין חדה וכורתים את ערלת איבר המין וזהו. אך כמסתבר, מצווה זו, כשאר המצוות, עשויה רבדים רבדים בעלי עומק משתנה. ברור לכל מי שבקיא מעט בספרות היהודית לדורותיה, שברית המילה לא נערכת מטעמים רפואיים אלא מטעמים דתיים. המילה היא לא מעשה הפוגע בשלמות הגוף, אלא מעשה המועיל לשלמות הנפש.
זו אולי אחת הסיבות לכך שמצוות המילה היא מצווה ייחודית ביותר בנוף האנושי של עם ישראל בעת החדשה. על אף רוחות החילון העזות הנושבות בקרב עמנו מזה כמאתיים שנים, שמרה מצוות המילה על מעמד מיוחד, ורוב רובם של יהודי ישראל והתפוצות ממשיכים למול את בניהם גם בימינו. לפי נתונים מן השנים האחרונות, מדובר ב-97 אחוז מכלל היהודים במדינה.
לצערנו, יש גם המלים את בניהם מטעמים חברתיים - אלא שזו עצמה היא הסיבה לכך שיש לקבל את בקשת האב למול את בנו ולדחות את טענת האם. מאחר שהשקפה דתית של אדם אחד אינה עדיפה בעיני מערכת המשפט הישראלית על השקפתו החילונית של אדם אחר, במקרה של מחלוקת בלתי-פתירה בין הורים יש להיזקק לשאלה מהי טובת הילד. בהקשר זה, טובתו היא מילתו, כפי שכתבו דייני בית הדין הגדול בשעה שהובא לפניהם ערעורה של האם: "אין ספק... שגם מהבחינה החברתית טובת כל ילד יהודי להיות מהול כמו כל החברה שחי בה, ואין לתת לו הרגשה שהוא משונה משאר חבריו". גם היועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים כתב דברים דומים:
"הילד הקטין מושא פרשה זו נולד למשפחה יהודית־ישראלית נורמטיבית. בסביבתם הטבעית מוקפים בני הזוג וילדיהם ביהודים העורכים ברית מילה לבניהם. בעוד שנה-שנתיים ילך הקטין לפעוטון ושם יהיה מוקף בילדים שנימולו, ואין זה סוד כי פעוטות ניחנו בכושר הבחנה בכל עניין חריג, ודי לחכימא. לא טוב עושה העותרת המבקשת להטמיע בפעוט רך הרגשה של חריגות מיותרת שעלולה להביא לרגשי נחיתות ולפגיעה נפשית חמורה".
לאור זאת, ברור לי שדייני בתי הדין הרבניים פסקו כראוי בדילמה הלא-פשוטה שהתגלגלה לפתחם. אך חרף ההיגיון הרב שבדבריהם ועל אף שיש תקדימים לטובתם, נראה שהציבור לא השתכנע. אמש גם התפרסם שהיועץ המשפטי לממשלה הגיש חוות דעת הפוכה הגורסת שבית הדין הרבני חרג מסמכותו (לדעתי, כפי שעוד אכתוב, דעה מוטעית מבחינה משפטית).
מה הסיבה לכך שהוראת בית הדין נתפסה ככפייה דתית? מפני שביה"ד חשוד בעיני רבים כמוטה לטובת היהדות ולא לטובת הילד. ולא היא. במקרה זה, כפי שהראה גם היועמ"ש לבתי הדין הרבניים, טובת הילד וטובת היהדות מתלכדות. לא מדובר פה אפוא בכפייה דתית אלא בכפייה על רקע חברתי. אכן, אפשר ובג"ץ יקבע שעל אף שהנורמה כיום היא למול, אין די בכך כדי להכריע במחלוקת בין הורים ו"שב ואל תעשה" עדיף.
התינוק המדובר כבר אינו בן שמונה ימים, גם לא בן חודש, האם הוא יזכה שימולו אותו סוף סוף כמנהג ישראל או שמא בג"ץ יקבל את עתירתם של עורכי הדין שגייסה האם? הרשו לי להיות פסימי. לצערנו, לא נראה שבית המשפט נוטה חסד לכל מה שריח יהדות נודף ממנו.
הכותב הוא רב בקהילה בחו"ל, ראש כולל "תורה מציון", מורה למדעים ובעל הבלוג "בלוגין שאובין".