אמור לי מי גיבוריך ואומר לך מי אתה אמור לי מי גיבוריו של עם ואומר לך את טיבו. את בוקר יום רביעי שעבר פתחתי עם תלמידי בכיתה ז'. אחד התלמידים איחר ותירץ שהיה עליו לקחת את אחותו לביה"ס כי אביו יצא ללוייה. של מי?" שאלתי, "של חבר שלו" ענה, קוראים לו "ראובן פוירשטיין" "אתה מתכוון לפרופסור?" - "כן, כן, לפרופסור" הוא השיב. בתום השיעור מיהרתי לאינטרנט לראות אם אכן פרופסור פוירשטיין הלך לעולמו אך לא מצאתי דבר. רק מאוחר יותר, החלו להופיע בשורות הקטנות הודעה על מותו של פרופסור פוירשטיין בן 93 במותו.
לצד הידיעה שורבטו מספר מילים על פועלו של האיש, שניכר שנלקחו מוויקיפדיה. הייתי משוכנע שאולי עיתוני הערב או עיתוני יום המחרת יקדישו לו מעט יותר מקום והתייחסות, אחרי הכל הוא היה דמות בעלת שם עולמי, חתן פרס ישראל, אך כמעט שלא היה שם דבר. ניחמתי עצמי, "נראה שאין דעתו של הציבור נתונה למתים". הצטערתי על לכתו של האיש הגדול והצטערתי שמעט מידי הכירו בגדלותו. יומיים מאוחר יותר הלך לעולמו אסי דיין. או אז צערי הפך לעלבון. הידיעות על מותו מילאו את מהדורות החדשות ואת עמודי העיתונים. נעלבתי. נעלבתי בשל ההעדפות הכל כך אומללות שלנו בחברה הישראלית. מאסי דיין שהטיח את חייו המרירים בנו והטביע אותם באלכוהול, נפרדים כגיבור תרבות ואילו אדם כה דגול, שהשפיע על דרכי חינוך וטיפול בעולם כולו נשכח מעין כל. מה זה אומר עלינו כחברה?
לא אוכל לתקן את המעוות, איני פסיכולוג ואיני קרוב משפחה אך פטור בלי כלום אי אפשר. פרופסור פוירשטיין היה גאון מדור הנפילים שהקדיש את כישוריו האינטלקטואלים יוצאי הדופן לזולת "ואהבת לרעך - האחר - כמוך" כמשנת חיים. אדם שתמיד ראה את האחר, החריג בחברה, אימץ אותו אל ליבו וחיפש לו מזור ומרפא. הוא היה בן חורין במובן העמוק של המילה. כל חייו נאבק בממסד הפסיכולוגי- דטרמיניסטי, המאבחן ומקטלג את החריג בתבניות מקובעות וקשיחות.
הוא נלחם לפרוץ את אותם תבניות אשר מקבעות את גורלו של החריג לפסוע בשולי החברה עד אחרון ימיו. התנגדותו נבעה מאמונתו העמוקה באדם - כל אדם, כנברא בצלם אלוהים. ולכן גם אם אצל אותו חריג צלם א-ל נכלא מאחורי סוגר ובריח, בשל נסיבות קליניות שפגעו ביכולתו השכלית או המנטאלית, אין זה צו גורל. אם באמת ובתמים נרצה ונאמין, ניתן למצוא דרכים לפתוח את המנעולים, לפרוץ את הדלתות החוסמות אותו מהשתלבות נורמלית בחברה. הוא האמין שביכולתו של כל אדם ללמוד, להשתפר ולהתקדם, תהיה נקודת ההתחלה אשר תהיה. מכל אחד ניתן להוציא את האור שבתוכו, יש כאלו שאיתם יש לעבוד יותר קשה.
פוירשטיין תרגם את אמונתו העמוקה למחקר אקדמי בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית קוגניטיבית. ומשדה המחקר יצא לשדה החינוכי טיפולי ושיטתו סייעה רבות לילדים פגועים כנגד כל הסיכויים. במרכז פוירשטיין פיתח שיטות חדשות לטיפול וחינוך בילדים עם תסמונת דאון בהצלחה. לא אשכח לעולם את התמונה של הסב כשעל ברכיו נכדו - שנולד עם תסמונת דאון. אני זוכר את האור בעיניו כששיחק עם נכדו. כל גופו הקרין אדם שזכה במתנת שמים ולא חלילה במכת גורל.
כמה אמונה ותקווה הביא לילדים ולמשפחותיהם, כמה אור הפיץ בעולם. הוא היה גיבור אמיתי, של אהבת אדם, של אמונה בתיקון עולם.
אז אנא, כתבו גם עליו בבקשה, אל תחסכו מילים דווקא כשצריך להרבות. כתבו למען הורים שלעולם לא יתייאשו מילדיהם, כתבו למען המחנכים ומורים שילמדו מורה ומחנך מהו, כתבו למען הדור הבא, שתהיה להם דמות מופת לילך לאורה, כתבו שהעם כולו ידע במה התברך ומה גודל אבדתו. יהי זכרו ברוך
הרב איתמר חייקין הוא מנהל תיכון אמי"ת בנים מודיעין