1.
חברון היא עיר מתוסבכת, את זה כולם יודעים. יהודים מנסים לעצבן ערבים, ערבים מנסים לעצבן יהודים ומעל הכל החיילים מנסים לשמור על הסדר באחת הערים הבעייתיות ביותר בעולם. אף אחד לא מרוצה, אף אחד לא שמח, זוהמה פיזית ומנטלית בעיר השנייה בחשיבותה ליהדות.
בערב שבת שעברה ירדתי לכיוון מערת המכפלה. מצד ימין, במקום המכונה 'מאחז' הגיבורים' על שם מאחז שהוקם סמוך לסמטה בה נהרגו 12 חיילים ואנשי כיתת הכוננות של קרית ארבע ב-2002, שיחקו ילדים ערבים בכדורגל ברחבה הגדולה. המאחז כבר אינו בנמצא, וכל שנותר הוא מעין משטח אדמה גדול.
בעודני יורד מקרית ארבע לכיוון מערת המכפלה פנו חיילים אל אותם ילדים ערביים ואמרו להם להסתלק, אמרו להם לעבור לרחבה קטנה יותר מאחורי בית סמוך. הילדים לא אהבו את הרעיון אך מחוסר ברירה הלכו. השקט הושב על כנו, עשרות החיילים ומאות המתפללים יכלו לחזור ללכת בשלווה לעבר מערת המכפלה. הילדים הקטנים לא יהוו סכנה עוד.
מדובר באירוע שיגרתי בעיר חברון וזו בדיוק הבעיה. פעם מדובר בילדים ערביים שמשחקים כדורגל, אחר כך מדובר בחיילים שדורשים מפרובוקטור ערבי להוריד דגל פלסטיני מגג מול בית הדסה בחברון מכיוון שכך דרש מתיישב כלשהו, בעוד האירוע מצולם, מתוסרט ועולה ליוטיוב רבע שעה מאוחר יותר.
הסיבה שדברים אלו קורים, בין אם מדובר בפרובוקציה של אנשינו, המתיישבים, או שהפרובוקציה מגיעה מצד אנשי שמאל קיצוני או ערבים, היא שאנו בעצמנו מסרבים להבין שאנו נישאר לנצח בחברון. הימין הקיצוני מדבר על תרחיש בו הערבים יעזבו באורח פלא את העיר שלנו והמיינסטרים מעדיף להעיף סיסמאות 'חברון מאז ומתמיד' באוויר כשפועל פשוט לא אכפת להם יותר מדי או שאינם חושבים על כך ביום יום.
ניהול העיר חברון נעשה בדרך עקומה. עיר ללא חוק. איש הישר בעיניו יעשה והשלטון הצבאי שולט בכל. ימנים קיצוניים, שמאלניים קיצוניים, ערביים, כל אחד מושך לצד אחר ובינתיים העוולות לשני הצדדים נעשים באין מפריע. כנראה שכך נראה שוויון - כולם מציקים לכולם בלי שום מטרה או תועלת.
2.
כך, מיום ליום מתמעטת השליטה שלנו בעיר חברון. חיילים בני 18 שולטים בעיר מסוכסכת, עושים טעויות מכיוון שאינם בקיאים במנטליות של שני הצדדים וארבעה חודשים לאחר מכן עוזבים עם רצון להעביר אותה לערבים ולסגור את הסיפור. בעוד שנה, עשר, חמישים שנה יבוא ראש ממשלה ויחליט לפנות את העיר מיהודים. לאף אחד לא יהיה אכפת.
השינוי בתודעה חייב להיות מתורגם לשינוי בפועל. לא משנה אם נאמר 'חברון מאז ולתמיד' עשרות אלפי פעמים, בפועל כל עוד חברון נתונה במשטר צבאי, העיר תמשיך להיות שסועה ונתונה בידיים של אנשים שאין להם מושג מה הם עושים. חיילים ימשיכו להציק לילדים ערבים שיציקו בתורם ליהודים שיציקו בתורם לערבים שיציקו בתורם ליהודים וחוזר חלילה.
הדרך היחידה לתקן את המצב היא להקים משטרה מיוחדת לחברון. שוטרים שכל מטרתם וכל עבודתם היא השמירה על החוק והסדר, גם ברמה הצבאית וגם ברמה המשטרתית, בעיר הבעייתית. בדומה למאבטחי העיר העתיקה בירושלים, ידעו שוטרים אלו כיצד יש לפעול ברמה המנהלתית וברמה הביטחונית בעיר. יאפשרו דו קיום מינימלי לשני הצדדים כשהדבר יתאפשר ויפעלו בכוח כשיש צורך.
הדרך לשליטה אמיתית של ישראל לאורך זמן בעיר חברון תהיה כשנפנים ש'חברון מאז ומתמיד'. לא בתיאוריה, לא בתנ"ך, אלא כאן ועכשיו. ביום שבו נתחיל לשחרר את חברון משליטה צבאית נקדם את הצעד הראשון לריבונות ישראלית בעיר האבות.
3.
נפתלי בנט הכריז השבוע על כוונתו להתמודד בעתיד על ראשות הממשלה. את המילים 'אני רוצה להיות ראש ממשלה' הוא לא אמר אך מנגד, בתשובה לשאלה מתי יתחיל לקדם את תכניתו לריבונות על שטחי C אמר בנט "תביאו לי בבחירות הבאות 40 מנדטים ונחיל ריבונות".
הבעיה עם הכרזות מסוג זה, הן שטענתיו לפני הבחירות לפיו יקדם את הריבונות על יהודה ושומרון נכנסו להקפאה עמוקה. אם לפני הבחירות הבטיח בנט שיקדם את הריבונות ברגע שיכנס לכנסת, עכשיו אנחנו מדברים על מצב אוטופי בו הוא יקבל 40 מנדטים. אם לפני הבחירות הוא סיפר לנו על אינטרסים ביהודה ושומרון, מילים אלו פינו את מקומם לטובת 'אילוצים קואליציוניים'.
אסור להתבלבל, בנט עדיין רוצה לקדם את הריבונות על יהודה ושומרון אך הוא הבין שהדבר לא פשוט כמו המילים שהוציא מפיו לפני הבחירות. אם אתה רוצה להיות ראש ממשלה אתה לא יכול להיות ימני מדי, אתה צריך להתמרכז, להבין את האילוצים. אנחנו מצדנו רוצים ראש ממשלה בשם נפתלי בנט אך רוצים גם שיקדם את האינטרס הלאומי. ימים יגידו האם הדבר יקרה.
4.
שמעתם את בנט אומר משהו על פולארד בשבוע האחרון? אורי אריאל אמר, מוטי יוגב אמר, היי, אפילו בוז'י הרצוג התייחס.
בנט דורך בימים אלו על קרקע רותחת. הוא רוצה את פולארד בבית אך יודע שתמיכה תיקח ממנו עוד קולות, הוא יודע שאת המחיר, מאות מחבלים משוחררים, נשלם אם פעימה רביעית תצא אל הדרך, אך מעדיף לשבת על הגדר ולחכות שיקרה משהו. לאחר הדרישה של הפלסטינים מנתניהו להכיר במזרח ירושלים כבירת פלסטין, הגיב בנט ואמר "רוצים התחייבות? לעולם מזרח ירושלים לא תהיה בירתכם", מילים כדורבנות אך האם המחיר של שחרור מחבלים שווה את שחרורם של פולארד? על כך הוא שותק.
אם בסופו של דבר הפעימה הרביעית תצא לדרך, אף שכרגע נראה כי לא תצא על פי הודעתה של לבני, המחיר שאנו נאלץ לשלם תמורת שחרורו של פולארד יהיה כבד, כבד מאוד, אך סביר להניח שהיינו משלמים אותו גם אלמלא שחרורו של המרגל הישראלי. אני לא באמת מצפה מבנט להביע עמדה פומבית בנושא פולארד מכיוון שזוהי מלכודת דבש מסוכנת אך כן מצפה ומקווה שלא יפיל את הממשלה בדרך לפסגת אגו כלשהי של 'אנחנו לא משחררים מחבלים' אם אכן תצא בסופו של דבר עסקה כזו לדרך צריך לזכור ששחררנו כל כך הרבה בלי רווח מצדנו, עוד כמה מאות, שרובם אינם מחבלים בפועל, הם מחיר ששווה לשחרר תמורת אדם אחד שנמק בכלא כבר 29 שנים.
כרגע נראה שהפלסטינים עושים מה שהם עושים טוב ביותר - מסרבים אך באם הפעימה תצא לדרך זהו מחיר שאנחנו מוכנים לשלם, גם הימין, גם השמאל, גם המתיישבים ביו"ש וגם הבורגנים מהמרכז. כולם מאוחדים בדרישה אחת - השיבו את פולארד הביתה. הגיע הזמן.