יש דברים שעד שהם לא חסרים לנו אי אפשר לדמיין בכלל עד כמה הם חשובים לנו. נגיד, שכנים טובים. כאלה שנמצאים תמיד (כמעט) בבית וגם נחמדים, ואפשר להשאיר אצלם מפתח לילד שחזר פתאום מוקדם הביתה או לאבא ששכח את הצרור בעבודה. אפשר לבקש מהם כוס קמח ושתי ביצים ביום חמישי בלילה מאוחר וגם עגבנייה להשלים את הסלט של סעודה שלישית. אפשר לבקש מהם לשים אוזן כשאמא בישיבה חשובה ואבא קופץ לתפלה, לפעמים אפשר אפילו לשאול מהם רכב לשבת. רק מי שהתרגל לשכנים כאלה כדבר מובן מאליו ויום אחד כבר אין לו אותם, מבין פתאום עד כמה הם חסרים לו.
הייתה תקופה שגם בית המקדש נתפס בישראל כדבר מובן מאליו. בית המקדש ועבודתו היו כל כך מושרשים בחיי העם בישראל, עד שגם כשהם עשו עברות חמורות הם המשיכו לבוא אליו, להתפלל בו ולהקריב קרבנות. לכן נאלץ הנביא לומר להם כפי שנקרא בהפטרה (א, יא-טו): "למה לי רֹב זבחיכם... כי תבֹאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמֹס חצרי... גם כי תרבו תפִלה אינני שֹׁמע ידיכם דמים מלאו". גם ירמיהו אומר דברים קשים: "הגנֹב רצֹח ונאֹף והשבע לשקר וקטֵר לבעל והלֹךְ אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם, ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה?!" (ז, ט-י). מדבריו עולה שלמרות תוכחות הנביאים ישראל המשיכו בדרכם משום שהם בטחו בבית המקדש והאמינו שהוא יגן עליהם מפני הרעה: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה" (שם, ד ובמפרשים). רק לאחר החורבן הכירו ישראל בחשיבותו של בית המקדש והתאבלו עליו מרה.
גם הממסד הדתי – הרבנות הראשית, בתי הדין הרבניים, הרבנויות המקומיות והמועצות הדתיות – נתפסים כדבר המובן מאליו, כחלק מן החיים במדינה. כל אדם לא חושב פעמיים לפני שהוא יוצא מביתו עם שעון על ידו או מפתח בכיסו; מובן מאליו שבכל יישוב מבוסס ישנו מקווה; אף אחד אינו בודק את יהדותו או את כשרותו לבוא בקהל של זוג הרשום ברבנות; כל הבשר המיובא לארץ כשר לפחות ברמה בסיסית; ועוד ועוד. כמובן שכמו כל ממסד, גם הממסד הדתי אינו חף מכשלים מכשלים שונים, ודווקא מדברים הקשורים בתורה ואמונה אנו מצפים שייעשו לשם לשמים, הרבה מעל ומעבר לציפיות שלנו מממסדים אחרים, אך ככלל כולנו – דתיים וחילוניים – נשענים על תפקודו של הממסד הדתי.
דא עקא, שדווקא מפני שהממסד הדתי הוא מובן מאליו כל כך, ישנם כאלה המנסים לאתגר אותו. לעיתים מנופפים הם במטרות טובות – לשפר ולייעל, להשביח ולרומם – ואין לשלול שכוונתם של לפחות חלק מהם היא אכן לטובה. אולם גם אם כוונתם רצויה, מעשיהם אינם רצויים כלל וכלל. כל פגיעה ברבנות הראשית, בבתי הדין הרבניים ובשאר חלקי הממסד הדתי היא הרת אסון שאת מימדיו לא נוכל לשור עכשיו, אלא רק בפרספקטיבה של דורות ארוכים.