- כשאחותי נולדה, ההורים שלי שיתפו אותנו שהם רוצים לקרוא לה בשם שקשור לגוש קטיף.
מיהרנו להציע שלל אפשרויות – כולל ניצה (כנגד נצרים), טליה (גני טל), קטיפה ונאווה-דקלה (תשלימו לבד). באופן מפתיע, ההורים שלי לא בחרו באף אחת מההצעות המפתות שלנו, ובמקום זה קראו לה שירה, שם שגם מתכתב עם היישוב שירת-הים, וגם יפה מאוד בפני עצמו.
שירה אחותי חגגה השנה יום-הולדת ארבע עשרה, וזה אומר שבקיץ הנוכחי אנחנו מציינים ארבע עשרה שנים לעקירת גוש קטיף.
- ארבע עשרה שנים זה המון זמן.
זה אומר שכמעט כל תלמידי התיכון בישראל לא זוכרים בכלל את הקיץ ההוא, ובטח שלא את הימים שבהם נווה דקלים, כפר דרום, קטיף וחומש היו שמות רגילים של יישובים בארץ ישראל – יישובים קצת יותר מוכרים, כי הם בקו החזית הראשון, ובכל זאת יישובים עם עצים וחממות, גגות אדומים ואנשים יפים.
וגם אצל אנשים בוגרים יותר, או עם זיכרון טוב יותר, המציאות ההיא כבר הולכת ונשכחת, מתפוגגת ונעלמת. הסרטים הכתומים כבר דהו מזמן (אם כי עוד יש כמה אנשים עם צמידים כתומים על הזרוע), הפצעים הולכים ומגלידים, רוב המתיישבים כבר הצליחו לשקם את החיים שלהם, כך או אחרת, וחלקם כבר רצו קדימה למשימה הבאה. אפילו שמות היישובים כבר הולבשו על מקומות אחרים. נדרש שבוע אחד להפוך גן עדן לאבק פורח; זיכרון מחזיק מעמד יותר זמן, אבל גם אותו אפשר לטשטש תוך כמה שנים.
אני רואה את זה גם על עצמי, לפעמים.
- גדלתי בנצרים. אמנם עברנו דירה כשהייתי בגיל שבע, חמש שנים לפני החורבן (חודש וחצי לפני פרוץ האינתיפאדה, אגב. אני תמיד תוהה לעצמי אם ההנהגה הערבית עדכנה את ההורים שלי מראש), אבל המשכנו לבוא לבקר מדי כמה חודשים, שמרנו על קשר, ואת השבוע האחרון של היישוב באב תשס"ה העברנו בתוכו, אחרי עקיפה אלגנטית של כמה מחסומים.
ובכל זאת, שמעתי פעם את השיר של אהוד בנאי, 'ערבב את הטיח, אחמד'. השיר נפתח במילים "חמש בבוקר בעזה, עדיין קר, אני עייף", ומתאר את הפועל שיוצא מביתו לעבודה בתל אביב. ואני שומע ומנסה להבין: פועל שיוצא מעזה לגוש דן? תהום פרושה בין שני המקומות האלה. מי כתב את הטקסט התמוה הזה? ואז אני נזכר: בעצם, היתה פעם מציאות כזו. לעזאזל, גרתי שם בעצמי וזה כבר נשמע לי משונה.
בהזדמנות אחרת שמעתי את 'סע לאט'. "ואני חושב", שר אריק אינשטיין. "עוד מעט זה עזה. ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל". ואני , מצידי, חושב: איך בדיוק יעוף רימון מבעד לכל הגדרות והצבא? הרי אף אחד לא עובר קרוב כל כך לעזה! ושוב אני נזכר: בהיסטוריה הרחוקה נסעו ממש בתוך עזה. זה רק חמש עשרה-עשרים שנה, ובכל זאת מרגיש כמו נצח.
- באופן דומה, סיפר לי אחי שכשהם תפסו קו מול עזה, הסביר להם אחד הקצינים על האזור: "עד שם זה שלנו, משם ומערבה זה כבר שלהם".
שמעתי, אמר לי אחי, ורציתי לצעוק לו: זה לא "שלנו-שלהם". זה היה הבית שלי פעם. אי אפשר לעשות הפרדה כזאת, לשרטט מסגרת מדויקת של הגבולות. גם במציאות זה הרי לא באמת עובד.
- תושבי גוש עציון היו עולים במשך תשע עשרה שנים וצופים לעבר הבית החרב שלהם. אף אחד לא ראה את התרחיש שבו זה יתאפשר, אבל זה קרה ובגדול, חזרנו אליו ונדמה לי שגוש עציון נחשב היום לקונצנזוס אפילו בתכניות השלום הכי מופרכות.
אני עוד לא יודע מה יהיה בגוש קטיף. היום זה נראה כמו עולם אחר: חלק מעזה, שיש בה מיליוני אנשים ששונאים אותנו, את עצמם ואת העולם, לא ברור באיזה סדר. עולם שלא מחכה לנו, לא יכול להכיל אותנו וגם לנו אין כלים להכיל אותו. לאף אחד אין פתרון אמיתי, וכולנו תקועים באיזו מין מציאות צפופה, כואבת וקשה ומלאה מחירים מכל הכיוונים.
אבל אנחנו כבר יודעים שמציאות יכולה להתהפך ברגע, בשישה ימים או בכמה שנים. ובינתיים אנחנו צריכים לא להפסיק להתגעגע.
זיכרונות על גוש-קטיף
"ואני חושב", שר אריק אינשטיין. "עוד מעט זה עזה. ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל". ואני , מצידי, חושב: איך בדיוק יעוף רימון מבעד לכל הגדרות והצבא? הרי אף אחד לא עובר קרוב כל כך לעזה! ואני נזכר: בהיסטוריה הלא הרחוקה נסעו ממש בתוך עזה
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו