מטורף לגלות כמה חיים ניצלו בעקבות מותה של אוריה

לפני שנה, בנר שמיני של חנוכה בזמן שרוב המשפחות מתכנסות להדלקה חגיגית של החנוכייה המלאה, משפחת לקס מעפרה קיבלו את הבשורה הקשה מנשוא - אוריה, ביתם הבכורה שמה קץ לחייה אחרי מאבק ממושך במחלת הדיכאון.

מאז אותו היום שמה לה צופיה, אימה של אוריה למטרה להביא את התמודדותם של פגועי הנפש לקדמת הבמה, להסיר את מחסום הבושה הגדול בו הם נמצאים ולתת מקום לאנשים שמתמודדים עם הדברים הללו במגזר הדתי בפרט, ובחברה בכלל.

"מתוך רצון להגביר את האור, אני באה לעשות את החג הזה באקסטרים"

צופיה היא אמא לתשעה ילדים, שחקנית ויוצרת תאטרון וסטנדאפיסטית לשעבר. אני מדברת איתה ימים ספורים לפני שמתחיל חג החנוכה, החג שבו בחרה ביתה אוריה לשים קץ לחייה בשנה שעברה, שאלתי את צופיה מה התחושות איתם היא מגיעה השנה לחג?

"הקב"ה הוא גאון ורחום וחנון ויש לו דרכים נסתרות. יומיים לפני חנוכה יש לי יום הולדת של שני ילדים ובחנוכה יש עוד יום הולדת לבת נוספת, במאבק החיים והמוות החיים מנצחים. בסוף הגוף זוכר-יש לי כל הזמן פלאשבקים. אני מגיעה לחנוכה מתוך רצון להגביר את האור, אני באה לעשות את החג הזה באקסטרים. כדי שהאין לא ישתלט על היש. שהאיזון לא יופר.

אני בטוחה שיהיה טוב והרבה שמחה אנחנו כאן וחיים ויש לנו משפחה מדהימה. אני לא יודעת איך זה יעבור. זה שנה ראשונה. אני מדברת עם אוריה כל הזמן, היא פה לידי. אני מייחלת באמונה שאם הקב"ה בחר שהיא תלך אז זה הכי נכון לה. ואם הקב"ה שם את זה בחנוכה זה כי יש לזה משמעות ובזה אני נאחזת".

איך את מסכמת את השנה האחרונה?

"אני מרגישה שיש 2 צופיה - יש את צופיה שלפני יש את צופיה שאחרי. זה נשמע קלישאתי אבל זה פשוט ככה. אני לא באותה קומה. דברים שהיו רלוונטים לפני ולא רלוונטים היום, מה שהזיז  לי לפני לא מזיז לי היום".

איך את מרגישה שזה בא לידי ביטוי ביום- יום?

"יש לי יותר פרופורציות. אחרי שאוריה נפטרה יצאתי לטפל בעצמי בשלושה טיפולים במקביל, הבנתי שאני נמצאת בנקודת חסד שיש לי בה יכולת להשתנות ושזה הכי לגיטימי לעשות את השינוי בלי לדפוק חשבון לאף אחד. בלי להרגיש שאני מזעזעת משהו בעולמות הפנימיים שלי. הרגשתי שיש לי שתי בחירות - או ליפול או לצמוח. ליפול זה הכי קל והכי פשוט, עברתי בחצי שנה גירושין ואז את ההתאבדות של אוריה. וזה הכי קל לרדת מהכביש. ובנקודת הזמן הזאת יש שעת רצון שאני בוחרת להסתער. קורים הרבה דברים שם בתחתית, יש הרבה תובנות, הרבה אורות. זה קרקע לא יציבה שיש בה מלא אבנים טובות, מלא נקודות של אור וזה פשוט ללקט אותם. יש משהו בכוחות הנפש. נכנסתי לארמונו של מלך והוא אומר לי - לקחתי לך את הדבר הכי יקר ואני אומר לך עכשיו קחי מה שאת רוצה".

לפעולת הליקוט הזאת שאת מתארת מארמונו של המלך יש קשר לפעילות הענפה שלך בשנה האחרונה להגברת המודעות להתמודדות של פגועי נפש בחברה?

"יש 2 אפשרויות להתמודד, להדחיק, להחניק, לתת לאנשים תחושה שיש להם חלק בזה, אתה משדר לילדים שיש להם במה להתבייש. אני מאמינה שאם הקב"ה נותן לי משהו אז יש לו ערך בעולם. אם הכלי שלי זה לדבר. הדיבור זה הכוח שלי והכלי שלי זה הבמה אז אני מבינה ששם זה הכוח שלי וזה הניצחון שלי. זה מה שהקב"ה רוצה ממני. מתוך ההבנה הזאת יצאתי למסע הזה בשנה הזאת כבר שבועיים אחרי הפטירה

זה ממקום מאוד אגואסיטי כי ככל שאני מדברת על זה, זה עוזר. כשמתרגלים את המקום של הפחד מפסיק להיות פחד. זה מה שעשיתי כל השנה הזאת, הייתי בלמעלה מ-50 מקומות, לפעמים יותר מ-3 פעמים בשבוע יצאתי לספר לאנשים את הסיפור שלי. זה לתווך את המחלה, את העולם של המתמודדים. זה לתת אמונה, לתת את הסיפור הכולל והרחב".

"מה שהזיז  לי לפני לא מזיז לי היום" - צופיה לקס צילום: יהושוע מנשה

את מרגישה שינוי ביחס למתמודדי נפש במגזר?

"לגמרי, בני נוער מתמודדים מדברים יותר, זה כבר לא סוד להתבייש בו, בני נוער מציפים את הנושא במוסדות הלימוד, הורים שאיבדו ילדים לא משקרים. הם אומרים שזה הסיפור שלנו וזה מה שקרה. מחוללת המהפכה בתחום הזה זאת יערה ישורון, היא מציפה ומספרת את הסיפור מאחורי המחלה. אני סיכה לידה. אני רואה שמשהו שם השתחרר. מי שמגיע אלי, אני מקריאה לך אני משפטים מהשבוע האחרון שקיבלתי - מישהי שכותבת לי "ראיתי את הפוסטים המרגשים שלך ואני רוצה להגיד לך שבזכותך ובזכות אוריה החלטתי להישאר בעולם היום".

יש מיזם שעשיתי לזכרה של אוריה "בשבילך" שזה מיזם של נשים שמתמודדת עם מחלות כרוניות ומישהי קעקעה את הסמל של 'בשבילך' על הגוף שלה, זה מטורף! היא אמרה לי שהיא קעקעה את הסמל כדי לזכור שיש לי משפחה ושהיא לא לבד ולהתמלא בכוחות. ואני אומרת ריבונו של עולם היא הייתה חייבת ללכת כדי שאחרים ילכו? אין לי תשובה. אני מבינה שאני לא מבינה כלום".

יש דברים חדשים שגילית על אוריה בשנה הזאת?

"על האישיות שלה לא היו לי שום הפתעות. היא ילדה עם ראיית הזולת וחמלה. כל הסיפורים היו דברים שחיזקו את ההבנה הזאת. מה שאני גיליתי היה כמות הסבל שהיא סבלה. כמה שהיא שיקפה לי איך זה הרגיש, רק אחרי שהיא נפטרה גיליתי את כמות הסבל הנוראי והאיום שהיא חוותה.

גם כי אני חוויתי את זה אחרי שהיא נפטרה. פתאום חיברתי דברים שהיא הייתה אומרת לי על איך זה מרגיש. גם גיליתי כמה היא נלחמה היא עשתה הכל כדי שהדבר הזה יעבור. אני קוראת לזה סרטן הנפש. זה אותו דבר. סרטן הגוף מכרסם את הגוף וסרטן הנפש מכרסם את הנפש. בסרטן הגוף הנפש מושכת למעלה. בסרטן הנפש אין מי שימשוך למעלה. אני נותנת כלים חברתיים ואישיים, מה לתת לנשמה שהיא צריכה. זה כמו סרטן".