איך להיות בחוסר ודאות בלי להגיע לחוסר אונים? יהיה סגר או לא? הקייטנות יימשכו? מה יהיה ב-1 לספטמבר? באמת שאנחנו לא יודעים. אנחנו נמצאים במצב של חוסר ודאות מול העתיד. איך מתווכים לילד חוסר ודאות? מה הדרך הכי נכונה להגיד שאנחנו לא יודעים מה יהיה?
הדבר הראשון הוא להבין איפה המצב הזה פוגש אותי, איך המצב החיצוני של חוסר וודאות פוגש את המצב הפנימי שלי- מה הפחדים שלי? מה הכוחות שלי להתמודד? מה הכלים שאני חושבת שיש לי כדי להתמודד מול מה שאני חושבת שאני צריכה כדי להתמודד?- כאשר יש פער בין מה שאני חושבת שיש לי ובין מה שאני חושבת שאני צריכה אז עולים רגשות של לחץ, חרדה ותסכול. אלו רגשות שנחשבים לא נעימים בתרבות שלנו אבל הם רגשות שמספרים לנו סיפור, שאם נקשיב לו נלמד על המצב ועלינו ונוכל לבחור מה לעשות.
הדבר השני הוא להבין את ההבדל בין המצב עצמו, ובין הרגשות שהמצב מציף אותנו. לילדים אני מסבירה את ההבדל בין סכנה שהיא מצב אובייקטיבי שעלינו להיזהר ממנו כמו למשל אזעקת אמת ובין פחד שהוא הרגש הפנימי שלנו. לדוגמה - פחד מכלבים הוא שונה מאדם לאדם: יכול להיות ששנינו נלך ברחוב ונראה כלב, אתה תשמח מאוד כי אתה אוהב כלבים, ואני אפחד מאוד כי אני מפחדת מכלבים כי פעם כלב רדף אחרי ואני עדיין זוכרת את זה.
אבל אם שנינו נשמע אזעקה, שהיא סכנה, זה לא משנה מי יפחד ומי לא, כולנו נצטרך לרוץ למרחב מוגן.
גם בתקופת הקורונה- אנחנו צריכים לשמור על הכללים של מרחק, היגיינה ומסיכה, ולא חייבים גם לפחד, אפשר ליהנות ולשחק תוך שמירה על הכללים.
הדבר השלישי הוא לתווך את הסכנה כמקור של כוח. שוב אתן את האזעקה כדוגמה - כולנו נבהלים מהאזעקות, אבל באמת האזעקה נועדה כדי לשמור עלינו, היא מספרת לנו שעלינו להגיע למרחב מוגן. האזעקה מספרת לנו שיש לנו מערכות משוכללות של התראה ושל הגנה במדינת ישראל. זה נכון שרוצים לפגוע בנו וזה מפחיד ולא נעים אבל יש לנו כוח מול המצב הזה.
גם עכשיו בתקופת הקורונה כשהסגר מרחף מעל ראשנו, הסגר בעצם מגיע כדי לשמור עלינו ממצב של הדבקה לפי מה שהרופאים אומרים. לא נלך לגן, לקייטנה, לבית הספר כדי שנהיה בריאים, וזה זמן טוב להיות ביחד ולחשוב מה אפשר לעשות ב-100 מטרים ליד הבית, בדברים הפשוטים של החיים. שתי הדוגמאות שהבאתי הם למצבים מאוד לא נעימים עם סיכון אמיתי, האזעקה היא סיכון מיידי של כאן ועכשיו, והסגר הוא סיכון שמרחף כאיום מעלינו של מחלת הקורונה.
יש לנו בחירה מה להגיד מול הילדים, הילדים חווים את העולם דרכנו, אלא אם הם חשופים למדיה על שלל גווניה, או שיש להם חברים שנחשפים. ראוי ורצוי לספר לילדים מה המצב ולא להעלים את המידע כי אז אנחנו נהיים לא רלוונטיים.
כאשר גרתי בדרום והתחילו שוב אזעקות, בן של חברה שלי שהיה אז בכיתה א', חזר מבית הספר ואמר לאימא שלו: "היה עוד פעם טיל באשדוד!" והיא באינסטינקט אימהי ענתה לו "טיל?? היה פיל!!", והיא הגיעה אליי בין צוחקת לבוכה, ואמרה לי "מה עשיתי??", עניתי לה שהבן שלה עכשיו יושב בבית, ואומר לעצמו 'או שהמורה שלי אומרת שטויות או אימא שלי'...היא חזרה וסיפרה לו, אבל האינסטינקט הזה כל כך מובן, ומלא באהבה וברצון להגן.
המצבים האלו הן הזדמנויות שלא בחרנו בהן אנו יכולים ללמד את הילדים שלנו, שיש מצבים בחיים בהם אנחנו מרגישים חוסר ודאות, ולעתים גם חוסר אונים, ויש לנו כלים לחוות את המצב הזה ביחד. חלק מהכוחות הם גם להשתמש בגורמי חוץ כמו מטפלים למיניהם ומקורות שנותנים לי כוח מבחוץ- זה גם לימוד חשוב מאוד.
איך שאנחנו חיים, ומה שאנחנו אומרים, הופך להיות הקול הפנימי של הילדים שלנו כשהם גדלים. בואו נחשוב ביחד לאיזה עולם אנחנו רוצים לגדל אותם, נקשיב לעצמנו וניתן לעצמנו מענה, על מנת שנוכל להגיע לילדים שלנו ממוקדים יותר בטוב, ובכלים שנרצה להעניק להם.
רויטל הניג שניר - הורות מתוך חירות. 050-7640186, Horut.herut@gmail.com