שחנ"ש במוצ"ש: סוף להתנצלות

זה מפחיד, זו תופעת טבע חריגה, אבל שכשהייתי בן 3 היה לי זקן ג'ינג'י ממש ארוך. ומשקפיים עם מספר מאוד גבוה. והייתי מסתובב בתל-אביב וכל פעם שהיה נופל לי המוצץ, הייתי אומר: אני מתנצל!

כן, גדלתי בתור מתנצל. התנצלתי על כל דבר. התנצלתי על זה שאני קיים. אני קיים משמע אני מתנצל. כאילו אני פה בכלל בטעות וזה חוצפה שבכלל באתי לעולם.

אז כל דבר שעשיתי, חשבתי או אפילו שהאמנתי בו- הייתי חייב להתבייש בו. מפחד שיגידו לי שזה לא בסדר, או שינעצו בי עיניים מאשימות.

היום, אני בגרסה יותר משופרת. מה קרה? טיפול פסיכולוגי של 3 שנים? הלוואי. אתם מכירים אותי, אתם יודעים שאני ממליץ. אבל לפעמים החוויות של החיים עצמם, מתחברות אחת אל אחת ויוצרות תהליך טיפולי.

נישואים מוסיפים נדבך של בטחון, כשבת-הזוג שלי נתנה בי אמון. ואז לימודי המשחק שיצרו אצלי יכולת להגיש מה שיש לי להגיד או להביע או אפילו לצעוק. לימודי הטיפול הסבירו לי קצת למה אני מתנצל מלכתחילה ואיפה נתקעתי עם חוסר הבטחון. הסרטונים שאני רואה על נפתלי בנט בנו לי איזו דמות לדוגמא שאני יכול להפנים ולחקות.

השבת, לא הייתי בבית-כנסת בגוש דן. לא הייתה בר-מצווה של חילונים. אם כן, אני חושב שהייתי מרגיש קצת מפודח עם הפרשות שלנו, ויקהל-פקודי. הקרבנות, כלי המשכן, הפולחן. הם היו שואלים- מה זה הדברים האלה? ונראה לי שהייתי מתנצל. הייתי אומר שפעם היו שוחטים חיות כדי להקריב או שהייתי אומר שזה מאוד קשה להסביר- אבל הרבנים שלי בטח יודעים להסביר יותר טוב ממני וחבל שהם בדיוק לא כאן עכשיו.

אבל אני יושב מרותק לסרטון של נפתלי בנט מתראיין בCNN ואומר- זו הארץ שלנו כבר 3,800 שנה. אני שומע אותו מתראיין לערוץ שמאלני ומסביר שהוא רוצה להכניס עניים למעגל העבודה, כמו שהרמב"ם אומר שהצדקה הכי גדולה שאפשר לעשות, היא לתת לעני עבודה. נתניהו מסביר שחשוב לשמור על יש"ע כי זה מגן על מרכז הארץ, ובנט אומר שחשוב לשמור על יש"ע כי כאן צעדו האבות.

ופתאום אני לא מתנצל.

במהלך ארוחה חגיגית של החברה, עם כל עשרת העובדים (ביניהם גם חילונים) ואני לא מתנצל להגיד דבר-תורה. הורדתי את הכובע שליווה אותי בתור עשר שנות חיי כשחקן ואני לא מתנצל לשים כיפה סרוגה. אני קורא את פרשות השבוע ואומר: כל מילה רלוונטית להיום, כי זו המורשת שלנו.

הציניות והלגלוג תמיד באים לכרסם בבטחון העצמי. אז מה אני עושה? מישהו זורק בדיחה צינית, ואני פשוט לא משתף פעולה. במקום לגחך במבוכה, אני אומר לו: "לא הבנתי" עם פרצוף רציני. עכשיו, המבוכה עוברת אליו. הוא מגשש, מנסה להבין מה קורה לי- "זו הייתה בדיחה...כאילו, התכוונתי ש...". אני, השחקן, מביט בו בעיני עגל, עדיין עושה את עצמי לא מבין. הוא מסמיק, מרצין, ואומר: "לא משנה", ולראשונה בחייו מקבל פידבק שציניות ולגלוג זה משהו די דבילי.

מקווה שבנט ימשיך בכנסת...נכון, אני גם מאמין בעשיה שלו, אבל גם צפייה של יו-טיוב שלו פעם ביומיים, יוצאת ממש יותר זול מפגישה שבועית אצל הפסיכולוג.