רב כפייתי גרוע מנבילה
"ויקרא אל משה וידבר ה'" – מכאן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבילה טובה הימנו. תדע לכך שכן, צא ולמד ממשה, אבי החכמה, אבי הנביאים, שהוציא את ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים, "נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף" (תהילים קו, כב), ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני לפנים עד שקרא לו, שנאמר: "ויקרא אל משה וידבר". (ויקרא רבה, פרשה א', טו).
באחת מעיירות פולין, סבלה הקהילה הרבה מן הרב, שתפס בה את מקומו בדרך של כפייה בכוחו של השלטון. לאחר מאמצים רבים והשתדלנות הצליחו להרחיקו מן העיירה, אך כעבור זמן חזר, ולא היה אפשר עוד להיפטר ממנו.
יום אחד ביקר במקום רבי שמואל מוהליבר, ונתקל שם ברב התקיף הזה. הצביע הרב מוהליבר בפני הרב על המאמר דלעיל מויקרא רבה, והוסיף: כפי שכבודו רואה, המדרש מצווה עלינו ללמוד ממשה רבנו, שאדם שלא קראו לו, אסור עליו לבוא למקום הקודש. הנה אפילו משה לא בא אל אוהל מועד עד שבא הקב"ה והזמינו.
והמדרש לומד מכך, המשיך הרב מוהליבר, ש"תלמיד חכם שאין בו דעת, נבילה טובה הימנו". ונשאלת השאלה, מה לזה ולזה? ומפני מה "נבילה טובה הימנו?".
אלא, הטעם הוא שהנבילה, אם משליכים אותה – אין היא חוזרת עוד. גרוע ממנו תלמיד חכם שאין בו דעת, שהוא מתפרץ לעיירה ויושב לו על כיסא הרבנות בלי שנקרא והוזמן לכך, ואם באים ומשליכים אותו החוצה, הריהו חוזר.
וב"חוות יאיר" כתב: ולמה נבילה טובה הימנו? כיוון שנבילה לפחות מותרת בהנאה, ואילו תלמיד חכם שאין בו דעת, אף הנאה אין ממנו. (מתוך: "אמרות חכמה על התורה")
מהי דעת?
בשנת תקמ"ו סגרה הממשלה האוסטרית את תלמודי-התורה היהודיים והנהיגה חובת לימוד לכל הילדים, גם היהודים, בבתי ספר כלליים. אחד מנכבדי המשכילים, נפתלי הירץ ויזל פרסם אז קול קורא "דברי שלום ואמת" ובו שיבח מאוד את מעשה הממשלה, שיש בו, להערכתו, לסייע לחיזוקה של ההשכלה בקרב היהודים. כסיוע לדבריו הביא את המדרש בויקרא רבה על הפסוק "ויקרא אל משה" _ "מכאן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת – נבילה טובה הימנו" , משמע אף תלמיד חכם צריך שתהיה לו דעת, מדע, השכלה כללית.
השיב לו על כך ה"נודע ביהודה" בקול קורא נגדי, ש"דעת", אין פירושה השכלה כללית, או לימודי חול, שהרי חז"ל אסרו במפורש ללמוד חכמה יוונית. המשמעות האמיתית ל"דעת", ציין ה"נודע ביהודה", היא יראת שמים, ככתוב: "ראשית חכמה יראת ה'" (תהילים קיא, י), וכוונת חז"ל במאמרם היא: "תלמיד חכם שאין בו דעת" – תלמיד חכם שאין בו יראת שמים – "נבילה טובה הימנו" – ולמה? מכיוון שיודעים הבריות להיזהר מנבילה ושלא לנגוע בה. מה שאין כך בתלמיד חכם שאין בו דעת – כלפי חוץ הוא מלא תורה, ובפנים הוא מלא כפירה, ולעתים קרובות הוא מעביר את האדם מדרך הישר. (שם)
הדם והחלב
הטעם שבכל הקורבנות צריך לתת הדם והחלב על המזבח? – אפשר להסביר על דרך משל:
סוחר אחד ישב בבית המדרש ולמד תורה. בתוך כך בא אחד לביתו לעשות אתו עסק. כשלא מצאו בבית, הלך הלה לסוחר אחר וסגר אתו את העסקה. כשחזר הסוחר הראשון מבית המדרש לביתו ונודע לו הדבר, התרגז על בני ביתו, מדוע לא קראו לו מבית המדרש.
פעם אחרת בא לביתו גובה המסים, ושוב היה האיש בבית המדרש. הפצירו בני ביתו בגובה המס להמתין, ורצו מבוהלים להביאו מבית המדרש. אמר להם בעל הבית: שוטים שכמותכם. כאשר בא אלי סוחר לעשות אתי עסק – לא מיהרתם אותי הביתה, ואילו הפעם כשבא גובה המסים, אתם מזעיקים אותי?.
הנמשל: יש מצוות עשה ויש מצוות לא תעשה, ודרושים להן כוחות מנוגדים. למצוות עשה - כוח הזריזות. למצוות לא תעשה – מידת העצלות. האדם החוטא מחליף את השיטה: נוהג בזריזות בעבירות, ובמידת העצלות לעשיית מצוות. והקורבן בא לכפר על שני סוגי העבירות. לכן מקריבים את הדם – שהוא מסמל את הזריזות, וכן את החלב – המסמל את הקרירות והעצלות.