באחד האמשים הללו, עת ישבתי כפופה ועמלה על חיבור מבחן, צפצפה לי תלמידה בווטסאפ שאחותה מתחתנת בערב שלפני המבחן והאם היא יכולה לדחות. היא אמנם לא התלמידה הכי מתפקדת בכיתה אבל החלטתי שהאירוע המשפחתי דוחה מבחן, ואישרתי.
יממה מאוחר יותר, בערך באותה הפוזה, הפלאפון מצפצף שוב. כמה שעות קודם היה פיגוע סמוך לביתה של אחת הבנות ומאז היא לא מצליחה ללמוד. דווקא היא באופן חד משמעי התלמידה הכי לא מתפקדת שלי, אבל שוב החלטתי לבוא לקראתה בגלל הנסיבות, במחשבה שאולי זה יפתח בה קצת אמון.
לשתיהן אמרתי שאני לא כותבת בשבילן טופס מיוחד ושאני סומכת עליהן שיגשו למבחן ביושר. ביום ראשון, כשחילקתי את המבחן בכיתה, אמרתי לבנות שיש מי שעושה את המבחן בהמשך השבוע וביקשתי שיעזרו להן לגשת אליו ביושר, "ואתן יודעות למה אני מתכוונת". הנהון מצידן והמבחן יצא לדרך.
אז אתמול בלילה הגעתי למבחנים של השתיים. הראשונה הצליחה לא רע בכלל ועם חיוך מבסוט עברתי לבדוק את השניה, אבל לא הצלחתי להמשיך. זה שהמון תשובות היו דומות זה מילא, כי שיערתי שהן למדו יחד מאותם סיכומים. אבל פתאום הגעתי לקטע "אנסין" וראיתי ניסוח זהה, וקצת קפאתי.
כלומר, אני יודעת שיש העתקות ויש חוסר יושר "גם אצלנו" וכל זה, אבל הרגשתי שבנסיבות האלו זה כל-כך לא בסדר, כל-כך לא אמור להיות אפשרי.... מה עושים? איך ממשיכים מכאן? מה להגיד להן? איך?
עוד בסידרה:
יומיים הסתובבתי עם מועקה וחוסר ודאות. מחשבות על בניית אמון, על נתינת אמון, על האם אני צריכה לעורר תהליך או שזו הבעיה שלהן. אם לפסול או לא, אם להעלות את זה הלאה או לא...
אחרי התייעצות קצרה החלטתי לדבר עם שתיהן יחד. לקח עוד יומיים עד ששתיהן היו באולפנה באותו זמן, וכל אותו הבוקר הייתי בדריכות ובדפיקות לב גבוהות. הגיעה השעה היעודה ושתיהן באו איתי. נשמתי נשימה עמוקה.
שמעו, אמרתי. אני אוהבת מאוד את שתיכן ויש לי בכן אמון. אבל משהו במבחן שלכן לא מסתדר לי וזה שם אותי בדילמה קשה.
שתיקה.
מה אתן אומרות?
שתיקה. ואז היסוס קל ו - "המורה, את חושבת שעתקנו...?"
אני שואלת אתכן, עניתי. ושתקתי גם אני.
"אני אדם ישר", אומרת אחת.
"עשינו בחדרים נפרדים בכלל, כי זה מבחן אמון", אומרת השניה.
לא ידעתי מה להגיד. זה היה צירוף מקרים מוזר מדי ובוטה מדי בשביל לנפנף אותו כל כך מהר. מצד שני... הן לא עשו אותו יחד, ובכלל היו בלי פלאפונים, אז... מי יודע?
הבנתי שאני צריכה להאמין להן ולסיים את העניין. מה שהן אמרו נשמע הגיוני ואמין, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. סיימנו את הפגישה מחוייכות אבל הלכתי משם בלב כבד, לא שקטה.
חצי שעה מאוחר יותר סיפרתי את הסיפור ליועצת וזו אמרה לי בלי להתבלבל - "נו מה את חושבת, בטח הן פשוט ידעו מה השאלות או שחברה אמרה להן מה לענות."
זה היה נשמע כל-כך הגיוני שהלב שלי שקע עוד קצת, מתבאסת שנתתי לדבר כזה לקרות לי מתחת לעיניים. מול הבנות עצמן בעצם כבר הכרעתי, כך שהסיפור ברמתי כבר הסתיים, אבל אני עדיין מוטרדת. מנסה להרגיע את עצמי שגם במידה והן לא אמרו אמת, הן יצאו מהשיחה עם דפיקות לב והרהורי תשובה. ואולי גם שיעור קטן באמון.
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>