בספר "ריח מים" (רעיונות קצרים לפי סדר פרשיות השבוע) לרב אלימלך בר-שאול זצ"ל, מצויה פנינה חינוכית, שכותרתה היא "כבוד בנים". היא נסמכת על מדרש:
"ויזבח יעקב זבח בהר, ויקרא לבניו לאכול לחם" (בראשית לא נד). מפרש המדרש (קה"ר ז): "וכי אחיו היו... והלוא בניו היו? אלא כשהגיעו לשכמו, דימה [יעקב] אותן לו וקרא אותן לו אחים".
מסביר הרב אלימלך בר-שאול: "הורים, ובייחוד הורים מסורים ביותר, מצפים ליחס של כבוד מצד ילדיהם. ואמנם זוהי מצות התורה: 'כבד את אביך ואת אמך', 'איש אמו ואביו תיראו'. גדולה וקדושה וחמורה היא מצוה זו, ואשרי מי שזוכה לקיימה כמאמרה, בשלמותה, בכל דקדוקיה וכוונותיה. אבל גם על ההורים ישנה חובת כיבוד כלפי ילדיהם שנתבגרו. זהו חלק ממצות חינוך שההורים מצווים עליו. על ההורים לזכור שילדים שנתבגרו דורשים הכרה בבגרותם, ואינם רוצים שיוסיפו לראות בהם ילדים. ואם אין מכירים בבגרותם, או אפילו מתעלמים ממנה גרידא, הרי הם נוטים להוכיח את בגרותם על ידי התמרדות [= מרד] בדיבור או גם במעשה, וסופה מי ישורנה ומי ישערנה. על ההורים להכיר מיד בסימני בגרות גופנית ורוחנית של ילדיהם, להסתגל אליה ולהכיר בה, ולהוכיח הכרה זו להלכה ולמעשה. אז יוכלו [ההורים] מחדש להיות מחנכים טובים ונשמעים לילדיהם שנתבגרו. אשרי ההורים העומדים במאמץ זה בכל יכולתם, ואשרי הילדים הזוכים להורים כאלה". סוף ציטוט.
לפי הרב בר-שאול, המדרש מתפרש בדרך זו: כאשר בני יעקב "הגיעו לשכמו" - כלומר, בגרו מבחינה פיזית או נפשית - "דימה יעקב אותן לו". הוא הביט על מלוא קומתם (הרוחנית או הפיזית), הכיר בבגרותם והתייחס אליהם כ"אחים", כאנשים מבוגרים על כל המשתמע מכך.
מדרש אחר מסמיך את הרעיון הזה לפסוק קודם (שם, לא, מו): "ויאמר יעקב לאחיו ליקטו אבנים" לשם בניית הגל (יגר שהדותא, גלעד). המדרש כותב: "לאחיו - אלו בניו, שהוא קורא אותן בלשון הקודש 'אחיו'. אמר רב הונא: גיבורים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו. אמר ר' יודן: לבש אדם לבושו של אביו, הרי הוא כיוצא בו". המדרש מזכיר שלוש דוגמאות לדמיון בין הבן לאביו: גיבור כיוצא בו, צדיק כיוצא בו, לבוש כיוצא בו. יש הדומה לאביו בגבורה, בכוח פיזי ("גיבורים כיוצא בו"), ויש הדומה לו בצדקות ("צדיקים כיוצא בו"), ויש אפילו הדומה לו במידה של החולצה והמכנסיים ("לבש אדם לבושו של אביו, הרי הוא כיוצא בו"). מאותה שעה הם "כיוצא בו", אנשים בוגרים.
מה היה גילם של בני יעקב באותה שעה? חלקם בני 13! (כגון: שמעון).
הרב בר-שאול מדגיש שההכרה בבגרותם של הבנים איננה מחייבת את סיומה של העבודה החינוכית מול הבנים. מלאכת החינוך טרם הסתיימה, היא צריכה להימשך, אבל חלה בה תפנית משמעותית, הן בתוכן והן בסגנון. התפנית בהתייחסות לבנים היא תנאי להצלחה החינוכית. מי שאיננו ער לשינויים שחלו בבניו הבוגרים, ממשיך להתייחס אליהם כילדים ומנציח את הדרך החינוכית שהלך בה מאז ילדותם, לא יצליח בחינוכם. בניו ימרדו בו, ומאמציו החינוכיים ירדו לטמיון. איננו דומה חינוך בוגרים לחינוך ילדים. השלב הראשון הוא ההכרה בבגרות הבנים. השלב השני: הפנייה אליהם כאנשים בוגרים.
הנצי"ב (בפירושו "העמק דבר") כותב שדווקא מטעמים חינוכיים קרא יעקב לבניו בתואר 'אחים'. יעקב ביקש מבניו ללקט אבנים לשם הקמת גל שנועד לבטא את השלום בינו לבין לבן על מנת לחנך אותם למידת השלום בין הבריות. "רצה להרגיל את בניו למידה נפלאה זו. על כן, ציוה אותם ללקט אבנים לשם כך. אם היה אומר 'בני לקטו אבנים' לא היה נקלט בלבבם דרך מוסרי, ואמרו בלבבם שהם עושים בציווי אביהם. על כן קרא 'אחי' לקטו אבנים להגיד יושר מידה זו, שגם בלא גזירת אב יפה לנו לאחוז במידה המיישבת לבטח [= מידת השלום, לשבת בטח ושלום עם אנשים]". יעקב רצה שבניו יפנימו את מידת השלום, לכן הוא פנה אליהם בסגנון המתאים לאח, ולא בסגנון המתאים לבן שחייב לציית להוריו. למדנו שההכרה בבגרותם של הבנים איננה מפחיתה את האחריות החינוכית של ההורים אלא מחייבת לאמץ גישה חינוכית שאיננה מתבססת על "גזרת האב" (משמעת וציות) אלא על שכנוע והסברה ערכית. מילדים קטנים מבקשים לציית, ממבוגרים מבקשים להזדהות. אין מניחים בן בוגר לעצמו ואין מזניחים אותו, אבל פונים אליו בצורה המתאימה לאדם מבוגר, בסגנון שפונים לכל אדם מבוגר. אמנם, בעבר הלוא רחוק, בעת ילדותו של הבן, ציווי לקוני של הוריו (גם ללא הסברים נלווים), פעל את פעולתו וגרם לו לציית. אבל עתה, משבגר הבן, זה כבר איננו מספיק. לכן התקשורת אתו צריכה להשתנות. לצד יחסי הורות צריכים להתפתח גם יחסי אחווה.
הנצי"ב מדגיש שלשם הטמעת הערכים המוסריים בבניו, נמנע יעקב מניצול סמכותו כלפיהם. הוא לא דרש מהם לציית לו מכוח "גזרת אב", אלא פנה אליהם כ"אח", על מנת ליצור מרחב בחירה שהוא תנאי להזדהות ערכית.