כיסופים לכנות

אפתח בגילוי נאות: בערב עליו אני עומד לכתוב, השתתפתי באופן פעיל והקראתי שירה. עם זאת, אני מרגיש שביכולתי לומר דברים כנים, בעיקר לאור העובדה כי בשנה שעברה כתבתי דברים קשים על אותו ערב, ואני מבקש כעת להראות איך ליהוק נכון ונושא מתאים, מביאים ערב שירה למקומו הנכון והנוגע.

הנה נתתי מקום לציניקנים להיאחז בו. כעת אכתוב.

"ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין. וכל דבר יש לו לב. וגם העולם בכללו יש לו לב. (...) וזה ההר עם האבן והמעין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם, וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעין הנ"ל, וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין, בהשתוקקות גדול מאד מאד. וצועק מאד לבוא אל אותו המעין. וגם זה המעין משתוקק אליו."

ר נחמן הבין בלבבות. הוא דיבר רבות על לב נשבר, ועל מניעות שבלב, ועל עצבות. ר נחמן ידע היטב את הצעקה של המעיין, ועל כך הוא כתב בסיפור שבעת הקבצנים שלו. ובסופו של הסיפור - תעלומה גדולה. כי רבנו לא סיפר את סיפורו של הקבצן השביעי.

צריף הנשיא היה מלא מפה לפה במוצאי שבת הזו. הכרטיסים כולם נמכרו ובכניסה אפשר היה להשיג רק "כרטיסי רצפה"- מקומות שאינם מובטחים. הסיוג הזה לא הרתיע מעוד חמישים איש להיכנס ולהצטופף.

אנשים מוכשרים ישבו על הבמה ונתנו את מה שהם

מה היה שם, שהיה שווה את המאמץ? היתה שם רבקה מרים, והיה הרב דב זינגר, והיו מיכה שיטרית ודניאל זמיר. והם דיברו על רבי נחמן, ועל שמחה ועל לבבות נשברים. הם דיברו על מה שעושה שירה בלב ומכתיב שירה אל היד ומגרה שירה אל העין: הם דיברו על הגעגוע.

"הגעגוע הוא זה שיוצר את הכל בעולם. את כל הכיסופים, את הרצון להגיע למשהו, לצאת ממקומך אל מקום אחר." אמרה רבקה מרים. "אפילו המילה געגוע מורכבת מפעמיים גע, והיא מבטאת את אי היכולת שלנו לגעת באמת- נוגעים ולא נוגעים. זה מה שיוצר את הפער, וכך גם את השאיפה להגיע ולגעת".

נחום פצניק, מנחה הערב, מספר על הרב שג"ר. כדי לגעת בקהל היושב באולם, על כיפותיו וקסקטיו, צריך רק להזכיר את המילים "הרב שג"ר" כדי לחשמל. "הוא ניסה לספר מספר פעמים את סיפורו של הקבצן השביעי, כל פעם בפורים. וכל פעם השיכורים לא נתנו לו לספר, הפריעו וצעקו. והוא, בענוותנותו, ישב דומם מפניהם וויתר על ההזדמנות". נחום מבקש מהרב זינגר להשלים את החסר. "אולי אתה יודע מה סיפורו של הקבצן השביעי?". הרב דב זינגר מהנהן, אולם מתנה את דיבורו בניגון. רשות הניגון עוברת למיכה ודניאל.

מה עושה שירה בלב ?

אחר כך מיכה מספר על ההתקרבות שלו לעולם השמחה. "אני מבין בדיכאון", הוא פותח "עשיתי מזה קריירה מוזיקלית, וקיבלתי על כך כמה תקליטי זהב". מיכה מספר בכנות על רגעים של עצבות, ואיך- באופן לא מיסטי לחלוטין, הוא מדגיש- קיבל השראה לשיר "שמחות קטנות" מתכנית האירוח של יאיר לפיד בה צפה במקרה, ובה הופיעה ברוריה רבינוביץ, אמה של דסי רבינוביץ שנפטרה ממחלת הסרטן. הוא מוסיף ומספר על הקשר שלו לברסלב, שהתחיל מקונטרס שמצא בחנות פלאפל, על הקנאה שלו באנשים שחצו את הנהר ועל הרצון שלו להביא עוד אלף אנשים איתו.

לא אלאה אתכם בסיפורים. אסתפק בלצייר את אופי הערב במילה אחת: כנות. היתה שם כנות גדולה, ומספר אנשים מוכשרים שישבו על הבמה ונתנו את מה שהם. וזה היה כל כך הרבה וכל כך מגוון, שהקהל היושב על הרצפה לא הרגיש את הקושי ולקהל העומד לא כאבו הרגליים. למספר רגעים ארוכים היינו כולנו יחד בהקשבה עמוקה, ברצון להבין מהי השמחה וכיצד מגיעים אליה. רבקה מרים גילתה שהיא מקנאת בחדוות אוהדי הכדורגל, ומיכה שטרית הודה שדתיים נראים לו יותר שמחים. רבקה ניסתה לסתור את דבריו וסיפרה על הקפות שמחת תורה משמימות ומיכה מחה וגילה, אולי בבלי דעת, תובנה על כך שהחיפוש אחר דבר- כבר הוא משמח.

היתה כנות, אמרתי, היה יחד.

אין טוב מאירוע כזה כדי לסמל את האהבה לשירה, זו המעודדת קשב, המבקשת לתהות אודות מהותם של הדברים היציבים ותקפותם של הדברים החולפים. יפה עשתה צורית יעיר, המפיקה החדשה של משיב הרוח, שכינסה אנשים מלאי קשב וענווים לבמה אחת, ושלחה אליהם משורר רגיש שישאל אותם את השאלות הנכונות.

גם אני הרגשתי מעט מתיקון הלב השבור.

"ליקוטי שירות"- שירה תפילה ופיוט, בהשראת רבי נחמן מברסלב, במסגרת פסטיבל ימי אהבה לשירה ה-13, משיב הרוח.