שירה חברתית? אין דבר כזה.

שלשום השתתפתי באירוע שירה. לא, סליחה. שלשום נסעתי באוטובוס. או אולי כך - נסעתי באוטובוס שהיה אירוע שירה. הוא היה איטי ומשעמם, והנהגת לא ידעה לאן נוסעים. היו שם גם קבצן גס רוח, סטודנטית חייכנית, דתי אחד עם אור בעיניים, ובמושב האחורי ישב גם משורר אחד לרפואה.

אם אתם מבולבלים- אני יותר. באירוע המסכם של ימי אהבה לשירה שחלו ביד בן צבי בתחילת השבוע הזה הצטרפו כל המרכיבים העצובים ביותר שיכולים לקרות לאירוע שירה, ואת הדברים הבאים אני אומר דווקא משום שאני אוהב שירה, משוררים ואירועי שירה. אני גם אוהב את משיב הרוח, שהם היוזמים של אירועי האהבה לשירה, ולמען הגילוי הנאות -ולא רק למענו- אומר שהם מהווים בית לשירים שאני מפרסם. אולם מה שאי אפשר לשתוק- יש לומר.

האירוע המסכם של אירועי האהבה לשירה- ולמען ההגינות, זה האירוע היחיד בו נכחתי מתוך שלושת הימים- סימל בשבילי יותר מכל למה רוב האנשים לא אוהבים שירה. לא אוהבים, לא קוראים, לא קונים ספרי שירה. משוררים גם לא נמצאים במרכז השיח הציבורי, דעתם לא נחשבת. לא שואלים אותם מה לעשות אחרי פיגוע, וגם לא כיצד נציל את חינוכו של הדור הבא.

משום שאין להם מושג.

הכותרת של הערב ביד בן צבי היתה "תפילה על האדם ועל הבית", וכותרת המשנה הכריזה "השירה החברתית מחברת בין חווית הפרט והמציאות החברתית. נאזין לקולות המבקשים על האדם, האשה, הבית והחברה". בפועל- לא דובים ולא נעליים. מה שהוקרא היה אוסף שירים שדיברו איכשהו על מצוקות כלכליות, איכשהו על תחושת ניתוק מבית, ואיכשהו על "האחר האולטימטיבי". לא היתה שם כמעט שום אמירה משמעותית על שירה או על חברה, או על הקשר ביניהן.

שירה חברתית לא תהיה

מה כן היה?

היה "שיר" קללות של מואיז בן הראש, שמארר את כרישי הנדל"ן בצורה ילדותית- אינפנטילית. היו גם אמירות עדתיות נוסח "אני שייך לזן נכחד של יהודים מרוקניים" ללא שום הסבר על מה פירושה של ההכחדה הזו, מהו היעד, מהי המשימה, מי האויב ומה עושים במקרה של חתונת אמת. אני מצטער לומר, אבל נראה שהאיש יושב על ענן בקצה הקשת המזרחית, ולא בישראל של 2008. הדיבורים על קיפוח, אפליה ושד עדתי אינם עוברים מסך בערב הקראת שירה בצריף הנשיא הראשון של המדינה ואם זו דעת המקום או דעת הקהל שמשבשות את הארוס העדתי- אינני יודע.

היו גם שירים יפים, של אלמוג בהר ויורם ניסנוביץ ועינה ארדל. אבל אלו לא היו שירים חברתיים, אלא סתם שירים. יורם, כהרגלו, מתרפק על הקרוב הבלתי מוכר, על האחר שבתוכו, עם שיר יפה על מסגד בלב כפר יהודי ציורי, ועינה ארדל שואלת ברגישות "איפה תגורי שלא יהיה לך איפה לגור?", ומחפשת את ביתה בפתחי חנויות ובנקבות הביוב. ובכל זאת- שירה יש כאן, אך אמירה חברתית- לא ולא.

גם הניסיון לסחוט מהמשתתפים אמירה כלשהי על "המצב" לא הולידה יותר מהתבטאויות מביכות על יוקר המחייה בירושלים או קשיי התנועה ברחוב יפו. משפט קצר ויפה נרשם לזכותו של אלמוג בהר: "אתם שואלים האם שירה נכתבת לשם האסתטיקה או למען שינוי עולם? - הקצוות דמיוניים ואינם, כי השיר הוא דו-שיח. קשה לשנות את העולם, ולשירה קל וחומר שקשה, משום שאין לה את המקום והקשב שיכול לשנות. אבל בדיאלוג עם העולם, בלתי נמנע להיות בדיאלוג עם הדברים החשובים לך, והפוטנציאל לשינוי נמצא במחשבות הדומות של האנשים".

כאן שואל הבן: אז מה מיוחד? למה לעשות ערב כזה? והבן החכם עונה- לא מיוחד. והבן הרשע עונה- לא לעשות ערב כזה. שירים יפים היו ויישארו, אמירות חברתיות כאלה ואחרות עוד תאמרנה, אבל מהפכה חברתית מבית היוצר של השירה כנראה שלא תהיה, וכנראה שגם לא רייטינג גבוה. אם למשוררים אין על מה לשוחח זה עם זה וכל מה שהם עושים הוא להקריא משיריהם בזה אחר זה באופן מייגע -ונציין לטובה את הפייטן והנגן המוכשר אלעד גבאי, שבהחלט השתדל לתת כיוון מרענן, אך היה לא קשור בעליל לערב כולו- אין סיבה להשתתף באירוע כזה. אין מה להצטער: זה סופו של כל בלון, גם כשהוא עטוף בעטיפה יפה של אמירה חברתית.