הזיכרון המאחד

הרב אמנון בזק טוען כי אפשר לוותר על הנוסח "יזכור אלוקים" ולפתור את הסערה הציבורית המיותרת: "לחפש את המאחד ולגשר על המפריד"

חדשות כיפה הרב אמנון בזק 22/06/11 09:47 כ בסיון התשעא

הזיכרון המאחד
ישיבת הר עציון, צילום: ישיבת הר עציון

החלטת הרמטכ"ל לאשרר את שינוי נוסח ההכרזה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, מ"יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו" ל"יזכור א-להים", גרמה לוויכוח ציבורי נוקב. אינני יודע מי יעץ או לחץ על הרמטכ"ל בקבלת החלטה זו, אך דומני שמנקודת מבט דתית-לאומית היא מיותרת ומזיקה יותר משהיא מועילה.

תחילה יש להדגיש, שטקסי יום הזיכרון הממלכתיים, ובראשם הטקס בליל יום הזיכרון, הינם טקסים שניתן בהחלט לכנותם כדתיים, הרבה מעבר למקובל באירועים ממלכתיים אחרים. הטקס המרכזי מתקיים בכותל המערבי, ונישאות בו תפילת 'א-ל מלא רחמים', קריאת פרק תהילים ואמירת קדיש, לצד הכרזת "יזכור עם ישראל". הדוברים בטקס מזכירים כמעט בקביעות פסוקים מן המקורות. גם בטקסים אחרים המוטיבים הדתיים תופסים מקום מרכזי. תופעה זו מובנת ומוצדקת, משום שרובו של הציבור הציוני במדינה הוא דתי או מסורתי, שתפילות אלו הולמות את אורחות חייו, אמונתו ורגשותיו.

אולם, במדינת ישראל קיים גם מיעוט שאיננו מבוטל, המגדיר את עצמו כחילוני באופן מובהק, אם מתוך אידאולוגיה אם מתוך הרגל. ציבור זה משתקף באופן טבעי גם במשפחת השכול, ובאופן מיוחד ניתן לאפיין חלק ממנו כנופלים הרבים ממשפחות הקיבוצים במשך הדורות. חלקים נרחבים מתוך ציבור זה אינם יכולים למצוא את דרכי הביטוי לכאב ולשכול של היום באמירות דתיות, ועם זאת, למיטב ידיעתי הם לא יצאו כנגד הופעתן של אמירות אלו בטקסים ממלכתיים. לנכונותם לקבל את הפן הדתי הנרחב בטקסים צריכה להיות מקבילה גם בנכונות הציבור הדתי-מסורתי, לתת גם להם דרך ביטוי שתהלום את אורחות חייהם. סוף כל סוף, ציבור זה שותף בהקרבה ובמסירות הנפש למען עם ישראל, והמשפחות השכולות מציבור זה שלמו אף הן את היקר מכול עבור המדינה.

דברים אלו מקבלים משקל נוסף לאור העובדה, שאין שום דבר בעייתי מבחינה דתית בקריאה הפותחת ב'יזכור עם ישראל'. וכי יש אדם שאיננו חושב שיש ערך בכך שעם ישראל יזכור את הנופלים ויתאבל על זיו העלומים? הרי קריאה זו אינה משמשת תחליף לתפילת 'א-ל מלא רחמים', אלא רק מופיעה בצדה ובנוסף לה. אמנם, גם לי צורם השימוש המפוצל במילה 'יזכור', שלכל אדם דתי או מסורתי היא מעוררת מיד הקשר לקב"ה; אולם מצד שני, ניתן לראות גם ערך בשימוש במילה זו, גם בטקסט חילוני, המכבד ולו בצורה כזו את המסורת. בכל מקרה יש לזכור, ששינויים כפויים בדרך כלל אינם מובילים לתוצאות חיוביות.

יתרה מזאת, דומה שדווקא שינוי הנוסח המקורי ל'יזכור א-להים' הוא ערבוב מין בשאינו מינו. הקריאה חוברה על ידי אדם חילוני (ברל כצנלסון), וגם ניסוחה הוא חילוני למדיי. אינני יכול לחשוב על רב או על סופר דתי, שהיה מחבר תפילת זיכרון בניסוחים כאלה. אינני חושב שיש בכך הוספת כבוד כלפי מעלה, על ידי דחיקת שם ה' לתוך קריאה חילונית שכזו, גם אם התוכן שלה כשלעצמו הוא מכובד וראוי.

יום הזיכרון הוא אחד האירועים הבודדים שעוד נותרו כמאחדים את כל הציבור הציוני במדינת ישראל. ביום זה יש לחפש את המאחד ולגשר על המפריד. אין כל סיבה שגם לציבור החילוני לא תהיה פינה משלו בטקס. חובתו של הציבור הדתי לזכור, שאם הקב"ה ויתר על שמו שנכתב בקדושה שימחה על המים כדי לשים שלום בין איש ואשתו, הרי שקל וחומר שניתן לוותר על הכנסת שם שמים לתוך טקסט חילוני, על מנת לשים שלום בין כל חלקי עם ישראל.