אמר לו (הבן של עקביא בן מהללאל): אבא פקוד עלי לחבירך.
אמר לו (האב - עקביא): איני מפקיד.
אמר לו (הבן): שמא עילה (נוסח אחר: עוולה) מצאת בי.
אמר לו (האב): לאו, מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך.
משנה מסכת עדויות ה, ו
שאלות
(א) מי היו חבריו של האב (עקביא בן מהללאל)?
(ב) מה ביקש הבן מאביו? מה ענה לו האב?
(ג) מדוע חשב הבן שאביו מסרב לקדמו אצל החכמים?
(ד) האם האב מצא בבנו מידה רעה?
(ה) כיצד, לדעת האב, יוכל הבן להתקרב לחכמים?
תשובות
(א) חבריו של עקביא בן מהללאל היו תלמידי החכמים, בתחילת תקופת התנאים.
(ב) בנו של עקביא ביקש ממנו שיצווה על חבריו החכמים שיקרבוהו. כלומר, שיצרפו אותו לחבורת החכמים או אף אולי שיתנו לו מעמד ותפקיד בבית המדרש. האב ענה לבנו שאינו מסכים לצוות כן על חבריו.
(ג) הבן חשש שהאב מצא בו עוולה (דבר פסול), ולכן סרב לבקשתו שידאג לקדמו בקרב החכמים.
(ד) האב לא מצא בבנו דבר פסול או מידה רעה, אלא הוא חשב כי על הבן לסלול בכוחות עצמו את דרכו אל תוך חבורת החכמים (ולא דרך "פרוטקציה").
(ה) האב מלמד את הבן את הכלל החשוב "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך". כלומר מעשיך - ורק הם - יקבעו אם תהיה מקובל בחברת החכמים אם לאו.
נקודה למחשבה
הכלל "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" נסב עד כה סביב היחסים שבין אדם לחברו ומעמדו החברתי של האדם. ניתן לומר - וכך מלמדות גם עובדות החיים - שהתנהגות חיובית ועשיית טוב עם הזולת, גורמות לאדם להיות מקובל ורצוי בקרב הבריות (מעשיך הטובים - יקרבוך). לעומת זאת, התנהגות שלילית ופגיעה בזולת, גורמות לאדם להיות דחוי ולא רצוי בקרב הבריות (מעשיך הרעים - ירחקוך). על-פי תפיסה זו, בה אנו מאמינים, לא נגזר על האדם אם יהיה מקובל או דחוי, אם חבריו יאהבוהו או לא, אלא מעמדו החברתי הנו תוצאה של התנהגותו ויחסו כלפי חבריו.
בנוסף, ובהמשך לכך, ניתן להחיל את הכלל "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" גם על יחסים שבין אדם לבוראו. כפי שנאמר במדרש: "אמרו חכמים, 'מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחקוך', כיצד? עשה אדם דרכים מכוערין ודברים שאינן ראוין - מעשיו מרחיקין אותו מאצל השכינה... עשה אדם מעשים טובים ותלמוד תורה - מעשיו מקרבין אותו אצל שכינה". (אליהו רבה, פרשה יח).
המדרש מסביר כי בשעה שהאדם חוטא או נוהג באופן לא מוסרי - הרי שמעשיו (הרעים) מרחיקים אותו מה'. לעומת זאת, כאשר אדם עושה מצוות ומעשים טובים - הרי שמעשיו (הטובים) מקרבים אותו לה'.
סיכומו של דבר, הכלל "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" תקף הן בנוגע ליחסים שבין אדם לחברו, כלומר שמעשי האדם והתנהגותו קובעים האם יהיה רצוי ומקובל על הבריות אם לאו, והן בנוגע ליחסים שבין אדם למקום, כלומר שמעשי האדם קובעים האם יהיה קרוב לה' אם לאו.
העשרה
"אלישע בן אבויה קצץ בנטיעות... ר' עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, ואמר, לא מפני שגדול אני מחברי, אלא כך שנו חכמים במשנה: 'מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך'" (שיר השירים רבה, א)
ניתן להרחיב בהבדל שבין אלישע בן אבויה (אחר) לרבי עקיבא. מעשיו הרעים של אלישע הרחיקו אותו מה', כמו גם מחברת החכמים. לעומת זאת, מעשיו הטובים של ר' עקיבא קירבוהו לה' וזיכו אותו בהערכה רבה ובמעמד נשגב בקרב חבריו החכמים. ר' עקיבא מסביר כי הצלחתו - שיצא בשלום מהפרדס - לא נבעה מגזרה או מפני גדולתו, אלא כידוע "הרשות נתונה" (אבות ג, טו; בשם ר' עקיבא), כלומר שכל אדם יכול לבחור בכל רגע נתון בטוב או ברע, ומצבו הרוחני והחברתי של האדם הנו פועל יוצא של בחירותיו ומעשיו, בבחינת "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך".
להערות והארות: orinoy1@gmail.com