מצליחים לגעת

בדיוק עכשיו, שאתם מתחילים לקרוא את הכתבה, זה הזמן להתנקות מכל מה שידעתם על תיאטרון תאיר. אלו מכם שהתנסו במיצגים איכותיים קודמים דוגמת "בדרך למעלה", "מחכים לכבודו", "יודפת" ורבים אחרים, מוזמנים לרענן את המחשבה. אם תתאמצו לשכוח שמדובר בבית מדרש תל אביבי צנוע ומיוחד, לא תתקשו לחשוב על "סקינהד", המחזה החדש מבית תאיר, כיצירה של "הבימה", או "הקאמרי".

הרבה אומץ צריך כדי להעלות על במה ישראלית תל-אביבית מחזה שכזה, לא כל שכן על ידי תיאטרון עם אגנדה מסורתית משהו, בלשון המעטה. אמת, הפלורליזם והליברליות הנבנים בתוכנו במהלך השנים והתקופות גורמים לתחושה שכבר שום דבר לא מפתיע, שהכל כבר ראינו והכל קביל. הדיונים הרבים על נעיצת הגבולות באשר הם, תמיד חורגים בעצמם מן הגבולות שזה עתה קבעו. ובכל זאת, נדמה שיש נושא אחד ויחיד, אותו מבצרת החברה הישראלית מאז נוסדה במתכונתה החדשה - השואה.

תעוזה מיוחדת (צילום: יחצ)

הסלידה הטבעית והכל כך מובנת ונכונה שאנו מגלים כלפי הנאציזם המתחדש, תחושת הגועל המתלווה לכל תיאור פועלם והגותם של "מנהיגי" המלחמה ההיא, מועלה כאן לדיון, גם אם לא במפורש, בתעוזה מיוחדת שלא רואים הרבה כמותה. התחלפו היוצרות, והנה היהודי הגלותי והמושפל, מוצא עצמו במפגש מחודש עם אותם חיות-אדם בגלגולם הנוכחי, הפעם מן הצד השולט. נראה כי לאורך המחזה שזור היטב כל מה שניתן, ואף לא ניתן, להעלות על הדעת בדיאלוג בין נציג העם הנרצח לנציג העם הרוצח. לא אגזים אם אומר שאחת מנקודות הקיצון בדיאלוג הזה היא, לא עלנו, הבנה.

במקביל להתמודדות הכמעט בלתי אפשרית במפגש הזה, נאלץ להתמודד כל אחד מן הצדדים עם עצמו, ובעיקר עם עמו, אמונתו ועברו. ממפגש פרטי בין עורך דין לחשוד ברצח, העניינים מתרחבים לכדי דורות רבים וצלקות היסטוריות. מנשה נוי, אותו אנו מכירים מזירות משחק מעט הומוריסטיות יותר, מקנה לדמות העורך דין היהודי סמכותיות אופיינית, מהולה בחשש ובעצב בכל הנוגע לעבר. לצידו, הנרי דיויד יודע לתת את תחושת החייתיות מול העיניים, זו שמכניסה אותי, כצופה, עמוק פנימה.

תשובות במחזה לא תמצאו, אבל עם שאלות חדשות בוודאי תצאו. הגברת המודעות לאנטישמיות העולמית, היא שהביאה את דיוויד גאו לכתוב את המחזה הזה בשנות ה-90. ושאלות, כנראה עושות זאת יותר טוב. מומלץ ביותר.