פחד, חרדה, זהירות וערנות: איך להתמודד עם המצב הביטחוני והחשש מערבים ביומיום?

הי שיר.

החשש שלך מאוד טבעי. האיום הביטחוני מורגש, לפעמים יותר ולפעמים פחות. ובתקופות הרגישות בוודאי שהחשש מפני מישהו שיש לו מאפיינים דומים למפגעים ולמחבלים - מציף. וגם כשיש רגיעה ביטחונית, יש לבני אדם קושי טבעי להרגיש בנוח עם מי שהם מרגישים שהוא "האחר": זה יכול להיות בן עם או דת אחרת (למשל ערבים), ולפעמים גם בני עדה אחרת (מזרחים ואשכנזים), או תרבות אחרת (עולים חדשים מארה"ב, צרפת, וכו'). הכי נוח לרובנו - עם אנשים שדומים לנו בכמה שיותר דברים. כשיש שונות, היא בד"כ מורגשת ולפעמים גם מפריעה.

התגובה שלנו כחברה לנטייה האנושית הזאת מתחלקת לשניים: ראשית, אנחנו משתדלים לא להיכנע ליצר הטבעי להתייחס יפה רק למי ש"כמונו". לכן יש ביהדות וגם במדינת ישראל תקנות וחוקים שמטרתם לקיים חברה עם צדק ושוויון. יש ביהדות הגדרות ל"גרים", לזרים (לא כל זר הוא בהכרח אויב), לאומות העולם (כמו בביטוי "חסיד אומות העולם"), ואפילו למלכות זרה, שיש לכבד אותה. לכן בוודאי שביומיום אין לנו היתר להעליב מישהו או לפגוע בו בשום דרך, רק על בסיס הבדלי דת, מוצא, גזע או תרבות.

החלק השני הוא שמירה על מה שכן רלוונטי אלינו. למשל שמירה על הביטחון. האם יכול להיות שאדם בעל מראה "ערבי" יעבור בידוק ביטחוני מדוקדק יותר בכניסה לקניון? יכול להיות. אבל האם מלכתחילה לא ירשו לו להיכנס רק בגלל שהוא ערבי? לא. בית כנסת יכול להחליט שהתפילות בו הן בנוסח ספרדי. אבל האם יעמוד בכניסה שוער וימנע מכל האשכנזים להיכנס (או אפילו להתפלל במתפללים יחידים בנוסח שהם בוחרים)? ממש לא. כלומר אפשר להחליט על תקנות מסוימות כל עוד הן ענייניות, ולא מפלות באופן אוטומטי.

ועכשיו לשאלה הכי חשובה אולי שהצגת כאן: איך אפשר לפחד פחות בתקופה כזאת, כשפוגשים ערבים?

1. לשים לב

לשני דברים: גם לעצם הרגשת הפחד או הרתיעה. ההרגשה היא טבעית. אנחנו לא מוחקים אותה, נלחמים בה או מדחיקים אותה. זה אמנם לא כ"כ נעים, אבל זה בסדר. אנחנו יכולים להרגיש את זה, ולשרוד. הדבר השני הוא לשים לב לדבר שמעורר בנו את הפחד: האם זה עצם המראה הערבי של מישהו? אולי יש מאפיינים נוספים? האם הפחד שלי מהרופא הערבי דומה לפחד שלי מהגננת הערביה? או לפחד מאדם אקראי עם מראה ערבי שעומד בתחנת האוטובוס? ככל שנשים לב, נוכל להבחין שלא כל אחד או כל מצב מעוררים בנו פחד זהה. יש מדרג. והרבה פעמים יש בו גם היגיון מסוים.

2. קצת סטטיסטיקה

כלומר: נתונים. תיארת בשאלה אוכלוסיות שהן אומנם שייכות ללאום הערבי, אבל כדאי לזכור למשל שמרבית המפגעים הם לא ערבים אזרחי ישראל, כלומר מחזיקים בתעודות זהות כחולות. יש גם כאלה, אבל מעטים יחסית לתושבי "השטחים" שהם "תושבים" ולא אזרחים. בד"כ רופאים ומנקים ואנשים שגרים ביישובים הישראליים ויש להם אזרחות ישראלית, לא מעורבים בפעולות טרור. האם יש סיכוי שהם ינקטו פעולה כזאת? כן. ולעתים רחוקות זה קורה. ויחד עם זאת יש הרבה דברים חריגים שקורים לעתים רחוקות, ובכל זאת אנחנו לא חרדים מהם על בסיס יומיומי.

3. ערנות

בניגוד לחרדה, שמשתלטת בלי הבחנה על מצבים ומרחיקה אותנו באופן מוחלט מכל סכנה קטנטנה, ערנות עוזרת להישמר אבל בלי לוותר על עצם הפעולה. כשאני משתמש בסכין חד כדי לחתוך סלט, אני מסתכל טוב על תנועות הסכין, ולא מעיף מבט בטלוויזיה או בטלפון תוך כדי. אני ערני כי אני מודע לסכנה. אני לא נמנע מחיתוך הסלט, אבל עושה את זה בתשומת לב ובזהירות.

חשוב לצאת מהבית, להמשיך בשגרה, לנסוע ללמוד ולבלות - גם בתקופות של טרור ופיגועים. יחד עם זאת, בהחלט אפשר וכדאי להגביר את הערנות. למשל: כשעומדים בתחנת האוטובוס, לא להיות עם הראש בתוך הטלפון בלי לשים לב לסביבה, אלא מדי פעם כן להתבונן, לבדוק אם מישהו מתנהג באופן חריג, אולי לעמוד ליד אנשים שכן נראים לי הגונים, כדי שבמידה וקורה משהו, לא אהיה שם לבד (זה רלוונטי אגב גם נגד אנשים לא טובים שהם לא מחבלים..). לעמוד מאחורי המחסום בתחנה ולא על הכביש. ועוד צעדי זהירות שיחסית קל לנקוט. הם יכולים להפחית את החרדה, ולאפשר לנו כן לעשות דברים, לא לתת לפחד לשתק ולהפריע לנו לתפקד.

תחשבי למשל על נהג שנוהג בכביש. הוא מודע לעובדה המצערת, שבכל יום (בממוצע) נהרג אדם בכבישים, ונפצעים אחדים (חס וחלילה ולא עלינו!). האם עדיף לו לא להיות מודע? לא. פחד הוא לא דבר רע בבסיסו. הוא מאפשר לנו להיות מודעים לסכנות ולנקוט פעולות כדי להישמר מפניהן. אז הנהג בהחלט יכול לנקוט פעולות שמצמצמות מאוד את הסיכון: לנהוג ערני, במהירות סבירה ומותרת, לחגור חגורה, לא (!) לגעת בטלפון בזמן נהיגה, לשמור על תקינות הרכב, לאותת, ולפעמים אפילו לוותר לנהג שמנסה לעקוף או לחתוך או להידחף וכו'. הסיכון לתאונה עדיין קיים, אבל הוא פוחת, ומאפשר לנהוג בזהירות - אבל בלי חרדה.

4. אמון ואמונה

לשמחתנו אנחנו לא נמצאים יותר בגלות. אנחנו במדינת ישראל, ויש לנו כוחות ביטחון מרשימים ומיומנים מאוד. נכון, הם לא מושלמים, ואחוז מאוד קטן מהפיגועים שמתוכננים יוצא לפועל. אחוזי המניעה של פיגועים, אפילו בלי שאנחנו האזרחים יודעים על זה בכלל - מאוד גבוהים. כוחות הביטחון פועלים כל הזמן, ונמצאים בסביבה גם כשאנחנו לא תמיד מודעים לפעילות שלהם. ולכן חשוב לתת להם קרדיט ולתת בהם אמון, ולסמוך עליהם שבדרך כלל הם מצליחים לשמור עלינו. והעבודה שלהם ראויה כמובן להערכה אדירה.

וגם הקב"ה איתנו. אחרי אירועים קשים אנחנו באמת שואלים אותו: למה? למה זה קרה? למה אנחנו מאבדים אנשים טובים באופן הזה? ולא תמיד התשובה ברורה, כי ככה הקב"ה מנהיג את העולם, בהסתר פנים. אבל יש לנו אמונה בהנהגה שלו, ובכך שהוא דואג באופן אישי לכל אחת ואחד מאיתנו, ועושה בשבילנו את הטוב ביותר. לצד הקושי שכל אחד ואחת מאיתנו חווים ביומיום, יש גם ברכה גדולה. וחשוב לנו כאנשי אמונה להודות על הטובה, גם כאשר במקביל אנחנו מתפללים לעבור את הקושי. והפעולה המקבילה הזאת יכולה גם לתת לנו כוח.

לסיכום: כמדינה וכחברה אנחנו פועלים כל הזמן כדי להגן על חפים מפשע מסכנות, להיאבק באויבים שמאיימים על הביטחון שלנו, ולהתקיים כמדינה טובה שנעים לגדול בה. אנחנו שומעים הרבה דיונים ו ויכוחים בין המנהיגים שלנו: לעשות כך, או להחליט אחרת? חשוב לדון וחשוב להיות אזרחים מעורבים, להצביע, ולגלות עניין במה שקורה במישור הלאומי והחברתי.

ויחד עם זאת, חשוב שהעיסוקים האלה לא יפריעו לנו לתפקד באופן סביר ותקין ביומיום. לדאוג לעצמי הפרטי שלנו - זאת לא מילה גסה. זה לא בא על חשבון הזולת. וחשוב שנלמד ונעבוד ונשכיל ושיהיו לנו מויומנויות שיאפשרו לנו להיות עצמאיים ושלווים, וככה גם לעזור לזולת. ולכן גם את החדשות - עדיף לצרוך במידה. לא להקשיב לשמועות שרצות ברשתות, אלא רק לעובדות אמינות שמגיעות ממקור מוסמך. וגם לפנות לעצמנו זמן לדברים אחרים, מלבד התעדכנות רציפה בחדשות. יחד עם גילוי ערנות והמשך בשגרה זהירה, נוכל להמשיך בע"ה להשיג את המטרות הטובות שלנו, במישור הפרטי וגם הלאומי.

מאוד מוזמנת להמשיך לשתף אותנו, לשאול ולהגיב. אפשר כאן באתר בשאלה חדשה:

makshivim.org.il/ask-away

וגם במוקד הווטסאפ - 052-468-3927 ובמוקד הטלפוני - כוכבית 8298.

בהצלחה!

אוהד

מוקד חברים מקשיבים