שאלה
כבוד הרב אני בגיל 38 והתחלתי תהליך התקרבות לדת .אני לומד את פרשת השבוע בצורה מעמיקה את ההיסטוריה של עם ישראל ומקבל עליי מצוות אט אט ובבטחה תפילין מידי יום ושבת כהלכתא עם זאת במהלך החקירות והלימוד נתקלתי במספר בעיות שהגדולה בהן היא נושא התורה שבעל פה נוכחתי לדעת תוך כל אימוץ שכלי שהתורה שבעל פה לא ניתנה למשה מסיני אלא היא התפתחות הדת היהודית במהלך הדורות והכל לשם שמים כמובן ולהתאים את הדת לזמן.
מדוע הצדוקים כהני המקדש דבקו יותר בתורה שבכתב? שהרי אם נתנה למשה לא היו יכולים להיות שום חילוקי דעות בימי בית שני מדוע הולכים אחרי רבי ישמעל ולא עקיבא בנושא 4 המינים? מדוע אתרוג בסוכות ולא פרי עץ הדר?מדוע חלק אביי על רבא בית שמאי על הלל ?דוגמאות רבות מאין ספור שמראות כי תורה שבעפ לא ניתנה לנו בסיני אלא היא הבנתה האנושית של התורה עי גדולי עמנו במהלך הדורות אוסיף שבכל לימודיי האקדמיים בהסטוריה של הדת עמדה זו היא המובילה למרות שיש עמדות הרבה יותר קיצוניות לגבי היהדות שעימן איני מסכים כמובן שיתפתי עמיתים דתיים לעבודה בתחושתיי ותשובתם הייתה חד משמעית תורה למשה מסיני ולא רק זאת בשיחות פנימיות מאחורי גבי הם מכנים אותי כופר ואפיקורס נפגעתי והתרחקתי .אמונתי באל היחיד ובנביאו חזקה וברורה ואינה עומדת לדיון אולם נותרתי עם שאלות ללא מענה ועם תחושה שרבים מקיימים חיים דתיים ללא תוכן אמיתי ומעמיק מה לעשות עם השאלות וכיצד להתקדם בתהליך?
תשובה
ראשית יישר כח על הנסיון להבין.
לא אכנס לאן למחלוקות ספציפיות אבל אכתוב כמה דברים באופן כללי.
יסודה של תורה שבעל פה הוא בסיני.
כשמשה רבינו מקבל את החיוב 'וכתבתם על מזוזות ביתך' או 'והיו לטוטפות בין עיניך', הוא שאל מה לכתוב? היכן לכתוב? כיצד לכתוב?, מה זה טוטפות?
גם כשישראל קיבלו את התורה הם שאלו, כיצד לעשות בפועל דבר זה? ומה משמעות דבר אחר? התשובות לכל זה נתנו בסיני.
אכן יש גזרות של חז"ל, או תקנות וכדו' שנתקנו במהלך הדורות ונוצרו כחלק מהמהלך הכללי של עם ישראל בעולם.
פעמים שנוצרות סיטואציות בהם צריך להחליט לאיזה דין לדמות את המצב, לדין זה או לדין אחר. שאלות מעין אלו מגיעות לפוסקים שבאותו דור.
הסמכות של אותם חכמים ניתנה להם בתורה עצמה, המצווה אותנו לעשות "ככל אשר יורוך".
בימי שהסנהדרין ישבה בלישכת הגזית בירושלים, היה כח בידיה להכריע בכל שאלה שבאה לפניה.
החכמים היו דנים בשאלה, מעלים צדדים לכאן ולשם, ובסופו של דבר מכריעים על פי רוב, ופסיקת הייתה הביטוי השלם ל"כי מציון תצא תורה", אולם כשגלתה סנהדרין, שוב אין כח זה מצוי וכל פוסק צריך על פי ידיעותיו לפסוק בשאלות שעולות לפניו.