שאלה
שלום הרב!
קוראים לי רחלי ואני עושה עבודה על מחול במסגרת הבגרות בתושב"ע. אחד מהנושאים שאני עוסקת בהם זה המחול(ריקוד)בחסידות.
ברצוני לשאול אותך מספר שאלות:
מה היה רקע שממנו החסידות התפתחה? ואיך הם קבעו את דרך החיים שאף על פיה הם יחיו?
מה הייתה משמעות הריקוד בחייהם? מה המניע שלהם לבחור דווקא בריקוד ולא בדבר בעל "יותר משמעות"(כמו לימוד תורה ונעשי צדקה וכו')?
איך הריקוד מתבטא בחייהם והאם הוא גם תקף להיום?
מאיפה הם שאבו(לקחו) את עניין הריקוד?(מהם המקורות שלהם שבגללה הם בחרו בריקוד כחלק מלעבוד את ה')?
אם לא תוכל לענות על השאלות שלי אני אודה לך מאוד אם תתן לי מקורות וספרים לענות על השאלות הללו.וגם אם כן תוכל לענות אני ממש רוצה מקורות לתשובות שלך כי זה חלק מהדרישות שדורשים בעבודה
תודה רבה על העזרה אני מעריכה זאת מאוד
רחלי
תשובה
לרחלי שלום,
אין לי אפשרות לענות על כל שאלותיך החשובות בצורה שיטתית, אבל אני מצרף לך כאן קטע שכתבתי בעניין הריקוד ומקווה שלפחות באופן חלקי זה יוכל לסייע לך.
בהצלחה,
ארז
אחת הדרכים הנפלאות להגיע לידי שמחה היא דרך הריקוד, וכמו שכתוב בכוזרי (קכ"ט): "דע כי הריקוד הוא עבודה לאלוקים והדבקות בו". וכן כתב רבי נחמן: "כשהשמחה של האדם היא כל כך גדולה עד שמגיעה לרגליו ורוצה לרקוד, אזי ע"י שרוקד דהיינו שמגביה את רגליו מן הארץ, עושה בזה תיקון גדול לעצמו ולעולם כולו" (ליקוטי מוהר"ן תניינא פ"א). "וכשיש, חס ושלום, דינים על ישראל, ע"י ריקודים והמחאת כף אל כף נעשה המתקת הדינים" (ליקוטי מוהר"ן י' סעיף א'). כי ידוע שברגלי האדם דווקא נאחזות הקליפות (כוחות הטומאה) ("עץ-חיים" שער ל"ח פרק ב'), דהיינו שהרגל, שהיא המקום הנמוך והשפל ביותר בגוף האדם, מרמזת על דרגה רוחנית נמוכה ורחוקה ביותר מן הקדושה. ועל כן, כשאדם מרים את רגליו בשמחה, על ידי זה כביכול מעלה ומרים גם את כל הבחינות והמדרגות השפלות ומקרבן אל הקדושה (ליקוטי מוהר"ן מ"א, תניינא פ"א). {כידוע שבכל אבר ואבר של האדם תלויים עולמות עליונים (זוהר חלק ב' דף ע"ו, חלק א' ק"מ, חיי מוהר"ן תק"ה), וכל אבר משפיע בפעולותיו על אותן עולמות שהוא מרמז עליהן (זוהר חלק ג' רמ"ח, חלק א' רכ"ו, חיי מוהר"ן תק"ד)}.
וכותב רבי נתן בליקוטי-הלכות: "כל אחד מישראל ע"י עבודתו את ה' - מעלה ומברר השמחה מעמקי הקליפות, ומהפך ביותר היגון והאנחה לשמחה, שעי"ז תגדל השמחה ביותר, עד אשר תתברר השמחה בשלמות מעמקי הקליפות שאחיזתם בבחינת רגלין, בבחינת "רגליה יורדות מות" (משלי ה') כידוע, וכשתתברר השמחה משם ויעלו הרגלין מהקליפות אז יבוא משיח. (וכן ידוע שנשמות הדור האחרון לפני בואו של משיח הן כנגד רגלי אדם הראשון ועל כן נקראים "עקבתא דמשיחא" ("שער הגלגולים" פרק א' בסופו "ונמצא בדור האחרון") ועליהם מוטל תיקון זה של השמחה ביותר). ויקוים "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים" (זכריה י"ב) שזהו בחינת "עד דמטו רגלין ברגלין" המובא בזוהר הקדוש ומבואר בכתבי האריז"ל. ועיקר עלית הרגלין מן הקליפות הוא ע"י השמחה, שעי"ז מעלין הרגלין מבחינת "רגליה יורדות מות", שהוא עצבות ומרה שחורה שהוא סיטרא דמותא (צד המוות) כנ"ל. וזוהי מעלת הריקודים של האיש הישראלי, כשזוכה להיות בשמחה כל-כך עד שמרקד, בזה מעלין הרגלין מהקליפות" (ליקוטי הלכות אבן העזר הלכות פריה ורביה הלכה ג' סעיף י"ג).
עוד נראה, שתיקון עצום זה של הריקוד דקדושה והקשר שלו לענין הגאולה, מרומז בסיפור הנשגב שסיפר רבי נחמן מברסלב על שבעת הקבצנים, שהרי גמר המעשה, דהיינו מה שהיה ביום השביעי עם הקבצן השביעי בלא הרגלים, לא סיפר רבי נחמן כלל ואמר שמשיח יספרו ("חכמה ותבונה" סימן ט"ו דף קי"ז).
למעשה בוודאי שבכל עת שמחה צריך האדם לעורר את עצמו ולרקוד, כמו שפירש רש"י על הפסוק "עת רקוד" (קהלת ג' ד'): "בחתנים וכלות". וכן כתב "המצודת דוד" שם: "בעת שמחת נישואין וכדומה". וכמו שסופר על רבי נתן, שפעם אחת היתה בנעמרוב (עיר ברוסיה) חתונה של אחד מקרובי משפחתו הרחוקים, והלך רבי נתן לחתונה כדי לעורר את עצמו לשמחה, ובלא סיבה זו לא היה הולך, כי לא היו קרובים כל-כך עד שילך לחתונתם, רק מסיבת רצונו שיתעורר ליבו עי"ז בשמחה (שיח שרפי קודש ב' סימן א-תקע"ז).
ולא רק בעת שמחה כשמתעורר ליבו טוב לרקוד, אלא בכל עת שיוכל, ואפילו כ"סדר" מסדריו ומנהגיו הקבועים, כמו רבי נתן שנהג לרקוד בכל יום (שיח שרפי קודש א' סימן תקע"ד), וכמו שנוהגים רבים מחסידי ברסלב עד היום. ואם אמר פעם רבי נחמן מברסלב לאחד "אתן לך דרך לתשובה - שתרקוד בכל יום" (שם תר"ס), בוודאי אין הדבר ריק וקל חלילה.
וכבר נודע הסיפור המופלא המובא במסכת כתובות (דף י"ז) אודות רבי יהודה בר עילאי, שהיה נוטל ענף של הדס ומרקד לפני הכלה, ואודות רב שמואל בר יצחק שאף הוא הרבה בריקוד לפני הכלה, עד שטען כלפיו רבי זירא שאין זה ראוי לעשות כן, כיוון שמזלזל בכבוד עצמו כתלמיד-חכם. אולם משנפטר רב שמואל בר יצחק הופיע עמוד של אש והפסיק בינו לבין העולם (דבר המתרחש רק לאחד או שנים בדור, וכפי שמבואר מהרש"א משמעות הדבר: "רמז שאין הדור ראוי לעמוד במחיצתו"), ואז אמר רב זירא שמסתבר שדווקא ע"י ריקודיו זכה רב שמואל למעלה עליונה ומופלגת זו.
"וצריכים", כותב רבי נחמן, "להכריח את עצמו לשמוח בכל מה שיוכל, ואם לפעמים דעתו מבולבלת ואינו יכול בשום אופן לשמח את עצמו - אז עצתו שיעשה את עצמו כאילו הוא שמח. ואף על פי שבתחילה עדיין אין השמחה באמת בלב, אף על פי כן ע"י שעושה את עצמו כאילו הוא שמח, עי"ז יזכה אחר-כך באמת לשמחה. ועצה זאת היא עצה גדולה מאד גם בכל הדברים שבקדושה, שבתחילה צריכים לעשות את עצמו כאילו הוא להוט אחר אותו הדבר שבקדושה, ואחר-כך זוכים לזה באמת" (שיחות הר"ן ע"ד).