שאלה
שלום רב.
משהו פסימי מצאתי ברבן יוחנן בן זכאי.
מסופר כי היה בוכה בתפילה ואומר "מתיירא אני שאינני יודע באיזו דרך מוליכוני". כלומר היה לו ספק לאן יגיע לאחר פטירתו מן העולם.
עכשיו אם לו היה ספק, כנראה שלכולנו אין ספק...
אפשר לקבל קצת יותר הסברים על כך? פשוט דבר זה מוסיף פסימיות רבה על זו שכבר קיימת בלאו הכי ("טוב לו לאדם שלא נברא משנברא", וכיו"ב)
בברכה
תשובה
שלום!
גמרא זו מספרת "כשחלה רבן יוחנן בן זכאי", מדובר על החולי ממנו נפטר ולא על תפילתו באופן קבוע.
כלל נתנו לנו כמה מגדולי מפרשי האגדתות, שהפרטים שנכתבו באגדתות לא באו לתאר את המציאות אלא מטרתם ללמד אותנו דרכי התנהגות ומוסר.
בנוגע לבכי של ריב"ז כאשר נכנסו תלמידיו לבקרו לפני פטירתו אציין שני פירושים: האחד - הוא רצה ללמד את תלמידיו מידת הענוה. מהמשך דבריו, "הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא", מסתבר שהכיר את מקומו ויחד עם זאת הראה לתלמידיו דוגמה אישית שעד הרגע האחרון צריך האדם לעמול על מידותיו ולא להאמין בעצמו.
פירוש שני שמעתי בעל פה לא מכבר, רבן יוחנן בן זכאי חי בתקופה אולי הקשה ביותר בתולדות ישראל, בתקופת החורבן, ועמד בפני הכרעה שאיש מאיתנו לא היה רוצה לעמוד בה - והוא החליט לבקש "תן לי יבנה וחכמיה" ועמד בפני ביקורת קשה של חכמי דורו "משיב חכמים אחור". אמירתו "שתי דרכים לפני ואיני יודע באיזו מוליכין אותי" באה לבטא את ספיקותיו ביחס להחלטה הגורלית של הוויתור על ירושלים, אם היתה זו החלטה נכונה או לא.
ככלל, רוב ככל גדולי ישראל הדריכו לאופטימיות יחד עם זהירות.